האמת שכבר נמאס לי מהמצב שהייתי בו. אני מודה שלרוב הגברים
המשפט הזה היה קצת נשמע תמוה, אבל אני כבר הגעתי לאיזה שהיא
רמה שבה כבר הכיף שב"ציד" כבר לא ריגש אותי ורציתי משהו אחר,
משהו יותר אמיתי, עם רגש, עם כוונה, עם המשכיות כלשהי.

כבר תקופה ארוכה שאני כבר לא עם ההיא.
אותה אחת שהייתי איתה תקופה של כמעט שלוש שנים, שעבורי היתה
כמו שלושים שנה. תקופה של זוגיות סוערת וגועשת, שבה שנינו
היטלטלנו בין האהבה המטורפת שהיתה לבין הרצון לחיות את הרגע
כאילו זה הרגע האחרון. רצינו גם קטע של חיים נורמלים; גבר חוזר הביתה מהעבודה, האישה
כבר הכינה את ארוחת הערב, אוכלים בנחת ומדברים על היום שהיה, אחר כך טיול לילי עם הכלב בחוץ, חזרה הביתה לקצת טלויזיה או משחק שש בש ואז למיטה – סקס נעים ומפנק והירדמות בזרועות השני. אבל לא הצלחנו ממש להגיע למצב הזה, למרות שבאמת רצינו, פשוט לא ידענו איך. היינו כ"כ עמוק בתוך מערבולות התשוקות והריגושים ולא יצא לנו להגיע למנוחה ולנחלה, כמו שאמרו אבותינו.

זה נגמר לשנינו בפיצוץ אטומי בפנים.

חודש של מריבות על כלום, אי הבנות לשני הכיוונים, משחקי כוח ושליטה מיותרים ובעצם
חיפשנו דרך שהשני יגיד "די, נמאס, לא רוצה", כי כל אחד מאיתנו לא היה מסוגל לעשות את החיתוך בעצמו. השבוע האחרון של החודש היה הכי גרוע. היא בסוף נשברה ואמרה שהיא לא רוצה יותר.
אני התקוממתי ואמרתי שאי אפשר בכלל לדמיין מצב שאני והיא זה לא אנחנו.
נאבקתי.
נאבקתי כאילו מדובר פה על עצם קיומי. הלכתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב וגם למי שלא ורק ניסיתי למצוא דרך חזרה לליבה דרך המשפחה והחברים המשותפים. וכשזה לא כ"כ הצליח לי, מצאתי את
עצמי דרוך ומוכן לפעולה עם הרים ואוקינוסים של אנרגיות ופעלתנות, שלא נתנה לי מנוח פיזי ונפשי.
רכבתי בלי סוף על האופנוע שלי, קילומטרים ע"ג קילומטרים ללא שום כיוון ומטרה ורק מאמץ את מוחי מה היא דרך הקסמים, שביל האבנים הצהובות שלי לתיקון המצב.

ואז הצטרף אלי עוד מישהו לגוף – מגשים החלומות.

מגשים החלומות היה כנראה מישהו שהמצאתי לעצמי ע"מ שאוכל לתעל את כל האנרגיה שהיתה בי למשהו אחר. החלטתי שעכשיו אני אהיה עסוק בלהגשים חלומות של אנשים אחרים. לא ממש חלומות כאלה מוזרים כמו "אני רוצה להיראות כמו בראד פיט, אני רוצה להוריד 25 קילו מהמשקל תוך שבוע, אני רוצה שלושים מליון דולר, אני רוצה טיול של חודשיים בקאריבים" וכ'ו. אני חיפשתי את החלומות הקטנים שיש לאנשים ושבטיפת עזרה, דחיפה ושכנוע הם יכולים להגשים אותם. הרבה אנשים נהנו מהמצב שהייתי בו, כי הייתי מאוד כריזמטי ומעניין, היו לי השקפות ופילוסופיות שלא נגמרו, היה לי כוח
שיכנוע כמו של פוליטיקאי וכוח רצון של לוחם סמוראי יפני.
די הצלחתי בדבר הזה שהתחלתי בו – הגשמת חלומות.
היו כל מיני סיפורים קטנים כאלה כמו אותו אחד שחלם לרכב על אופנוע, או ההיא שרצתה למצוא דירה מתוקה באזור חוף הכרמל, הבחור שרצה לחזור לדבר עם חבר שלו, שרב איתו לפני שלוש שנים על בחורה, והזקן שמאוד רצה לשתות וויסקי, למרות שהרופאים אסרו עליו.
אולי לא הייתי קוסם, משיח, או איזה בעל תכנית טלויזיה שיש לו תקציב והפקה להגשים חלומות עבור רייטינג, אבל די הצלחתי בסוף.

שבוע שלם עבר ככה. אני מגשים לאחרים את החלומות ורואה איך החלום שלי מתנפץ לנגד עיני.
כולם נהנו מהאנרגיות שהיו לי, אבל אני לא הצלחתי לעזור לעצמי לקבל את האישה שכ"כ אהבתי חזרה.  זה שיגע אותי עוד יותר ובסוף הגעתי לדירה שלה, שהיתה שלנו באישון לילה עם חבר, נכנסתי לתוכה וכ"כ רציתי לחבק אותה, אך היא נרתעה וברחה משם.  רדפתי אחריה בנסיונות שיכנוע לחזור, אך זה רק הרחיק אותה. הרגשתי כאילו באמת הגעתי לדרך ללא מוצא ושום דבר שאני יכול
לעשות יעזור לי, אז פשוט אחזתי בה חזק ולא נתתי לה ללכת.  חבר שבא איתי ראה את המחזה ומאוד חשש שאני עומד לפגוע בה ועזר לה לחמוק ממני. היא רצה לקבל מסתור בבית אחותה, שהיה לא רחוק, ולי שוב לא נשאר מה לעשות או להגיד.
חזרתי לדירה, עליתי על האופנוע הכבד שלי שחנה בחצר, התנעתי אותו ובזינוק של פעלולן נכנסתי לתוך הדירה דרך דלת המטבח ומשם לסלון הדירה שהיתה שלנו (הדירה היתה ריקה כאמור), הורדתי את רגלית האופנוע והתישבתי על הספה.
היה ברור לי מה הולך לקרות…
וזה קרה אחרי מס' דקות…

…המשטרה הגיעה.

אני בתוך הטירוף שלי הצלחתי לשכנע אותם שהאופנוע ממולכד ושאני אעיף את כולם באויר, אם היא לא תבוא לדבר איתי מיד. הם די קנו את זה וניסו להרגיע ולשכנע אותי לצאת החוצה לדבר איתם שם. אני כמובן לא הסכמתי ועמדתי על שלי. כל הסיפור נמשך ונמשך כמעט 4 שעות ולבסוף הם הצליחו להשתלטעליי ולהכניס אותי לניידת כבול בידי ורגליי.
נסענו לתחנת המשטרה ומשם לבי"ח.
שם נלקחתי לאיבחון אצל הפסיכיאטרית המחוזית התורנית. היא העיפה בי מבט והחליפה איתי מס' משפטים וזה הספיק לה לקבוע שיקחו אותי משם ישר לבי"ח פסיכיאטרי למטרת אישפוז. שמעתי אותה
אומרת לאחד השוטרים את צמד המילים שאחר כך אהיה כ"כ רגיל אליהם בהמשך.

"מאניה דיפרסיה".

ואכן אושפזתי.
אישפוז ארוך של חצי שנה, שבו כל הזמן עליתי מבחינת הרופאים במצב שלי והיה שיפור, ואחר כך הרסתי הכל וחזרתי לנקודת ההתחלה הלוך ושוב מס' פעמים, עד ששוחרתי סופית. התחלתי לעבוד במטרה לא להתעסק במחשבות עליה, שלא עזבו אותי, וזה היה קשה מנשוא. אותה עבודה, שהייתי נחשב בה לאחד הטובים באזור עם המלצות ותיק עבודות מכובד, אותה עבודה נראתה לי לפתע כ"כ קשה.  התחלתי מאפס, בלי כלום, גרתי בבית אימי ונסעתי שעה לכל כיוון לעבודה, הייתי מגיע למס' שעות ואז חוזר, כי לא יכולתי יותר מזה בעקבות השפעת הכדורים. לאט לאט חזרתי לחוגים החברתיים שלי, והתחלתי לחזור לעצמי.  הפעם הראשונה שהצלחתי לתקשר עם בחורה כמו שצריך היתה בערך כחצי שנה אחרי השיחרור וכך רצה הגורל שזו תהיה בחורה שגם מאובחנת עם בעיות נפשיות – הפרעת אישיות גבולית (כמו בסרט "נערה בהפרעה").
היינו יחד כחודש עד שזה נגמר, כי המצב בינינו היה יותר ממה שהייתי מסוגל לקבל ולקלוט.

ואז התחילו בעצם חיי הרווקות והציד שלי.

רכשתי מעט ביטחון עצמי, שהיה לי לפני זה בשפע, והתחלתי "לצוד" את הנשים שבאו בקרבתי.
הייתי מחזיק קשרים בין אם ללילה אחד ועד לתקופות "ארוכות" של כחודש.
מכשיר הפלאפון שלי היה מתמלא במספרים חדשים, ובמקביל הייתי מוחק מספרים של בחורות שכבר צדתי או שלא חשבתי שייצא מזה משהו.
הולך לפאב עם חברים או למועדון, מדבר עם כמה בחורות במקביל ומרגיש את האדרנלין שבציד.
במקביל התחלתי לחזור לקדמותי מבחינה מקצועית וכבר חזרתי לתפקד כמו שצריך בעריכה וצילום וידיאו. לאחר מכן שכרתי דירה עם שותפה בכרמל צרפתי בחיפה, לקחתי את הכלב שלי ז'אקו מהאקסית (שכבר הצלחתי לצמצם את המחשבות שלי עליה למינימום), רכשתי חברים חדשים מהסביבה החדשה שבה גרתי ובעצם התחלתי לחיות כמו רווק מהולל על כל מה שמשתמע מכך.

לא רציתי שום דבר רציני. הספיקה לי ההתנסות האחרונה ולא הרגשתי צורך בעצם ביותר ממה
שהייתי משיג, כי חששתי או פחדתי או שזה פשוט לא עניין אותי להיות עם מישהי ב"קשר", כי פעם שעברה שאהבתי אישה זה שלח אותי לחצי-שנה אישפוז ודי פחדתי מזה שוב. אז ככה שניהלתי את חיי בלי שום חיפוש מוגדר או רצון ליותר מחודש מקסימום עם אותה בחורה. כמעט שנה חייתי כך והאמת, לא היה לי רע. אפילו די טוב.
נהנתי מכל רגע כמעט וההרגשה שלי עם הביטחון העצמי שלי רק השתפרה. עד שפעם אחת הרגשתי שוב מעורער, שוב אותן אנרגיות חוזרות אליי ושוב אני חוזר על הסימפטומים שהיו לי עם מגשים החלומות. חזרתי לרופא שלי והוא נתן לי שוב כמה כדורים שבלמו את העניין.
בזכות אותה הידרדרות התחלתי לחקור את העניין של המאניה דיפרסיה יותר לעומק. גלשתי באינטרנט ודליתי לא מעט מידע בנושא, שדי חידש לי כמה דברים על עצמי מכיוון שכאשר הייתי מאושפז לא רציתי לקבל את ההגדרות שהרופאים הצמידו לי ורק הסתכלתי על זה כעל בחור שנשבר לו הלב וסתם מגיב ביתר חריפות מאדם ממוצע אחר.  זו היתה הדרך שלי להביט על זה ובעצם להתכחש. חשבתי שאם לא הייתי מתאשפז, אז הייתי סובל קשה שבועיים שלושה, אחר כך חודשיים שלושה של כאב מעצבן, ואז עוד שלושה ארבעה חודשים של לבד וזהו – נגמר הסיפור. בלי אישפוז בלי כדורים בלי עניינים!
אבל אותם מאמרים בנושא, האתרים של החולים שסיפרו על מה שהם עוברים, הנקודות הדומות שחלקתי איתם גרמו לי להבין שאולי אני באמת שונה. אולי אני באמת קצת קיצוני בהרגשות שלי.

נבהלתי…

החלטתי שאני לא ממש רוצה לחיות את חיי כך בלי אף אחת שאני אוהב והיא אוהבת אותי, לא רוצה לחיות חיים של רווק שמבזבז יותר מהר ממה שהוא מרוויח, לא רוצה להיות עכשיו פה ומחר שם.
רוצה קצת שקט.
בגיל 26 רציתי משהו יותר רציני.
אבל לא ידעתי איפה אני משיג אותו ובכלל איך אני רוצה אותו.
חשבתי בהתחלה לחפש, אבל ידעתי שאם אני אחפש – אז בטוח לא אמצא.
ככה זה תמיד קורה לי, משהו שקשור לאיזה בחור מעצבן בשם מרפי.
אז המשכתי את חיי כרגיל, עד שיום אחד זה קרה…

סיימתי לעבוד בשעות הערב והרמתי טלפון ליעקבסון החבר שלי כדי לשאול אם הוא רוצה לעשות משהו. הוא הקדים אותי ושאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו ועם ידידה משותפת לתערוכת צילום בעיר.
האמת שאני לא טיפוס של תערוכות וכאלה, אבל הוא הציע. אני תמיד הרי ספונטני ותערוכת צילום של אחד שאני גם ככה מכיר לא נשמעה לי בתור רעיון רע ממש. יעקבסון בא לאסוף אותי, ונסענו במצב רוח מרומם. בכניסה לתערוכה קלטו עיניי בחורה מיוחדת – אסיאתית.
אמרתי ליעקבסון שלי שהיא חמודה, והוא אמר לי שהוא מכיר אותה מאיזה שהוא מקום, אבל לא זוכר מאיפה.  אחרי שעשינו את הסיבוב שלנו מול התמונות וניתחנו אותן, ניגשנו לדבר עם הצלם של התערוכה.  הוא הסביר על התמונות ואנחנו מאוד התעניינו בשיחה, ואני כבר לא שמתי לב שאותה בחורה אסיאתית כבר לא שם. ואז לקראת סוף השיחה היא הופיעה שוב והתחילה לדבר עם הצלם
באנגלית.  באותו השלב הצלם שאל את יעקבסון אם הוא זוכר אותה והוא השיב שכן, אבל לא זוכר מאיפה.  היא ענתה לפתע בעברית ומאוד הפתיעה אותי. מסתבר שהם מכירים מהמכללה שבו החבר שלי למד ושהיא לומדת אומנות. באיזה שהוא שלב החלטתי להיכנס לשיחה ושאלתי אותה האם היא יפנית – כמעט הרסתי הכל כי מסתבר שהיא לא ושסינים די נעלבים כשחושבים שהם יפנים…
היא אמרה שסביה נולדו בסין, הוריה נולדו בויאטנם, אבל היא נולדה בארץ ושקוראים לה ג'ודי.
ניהלו שיחה סתמית שכזו כאשר החבר שלי יעקבסון והידידה שלנו מצד אחד, ובחור בשם אוהד שהסתובב עם ג'ודי והצלם של התערוכה, מצד שני. המצב היה קצת לא נוח לי, כי רציתי לדבר איתה לבד ולא ידעתי כיצד לעשות זאת ככה ליד כולם, מה עוד שכולנו די היינו בדרכנו החוצה.
ואז נוצר מצב שבו כולנו נפרדנו לשלום מהצלם והמשכנו ביחד לכיוון היציאה. אני הרגשתי כאילו זה עכשיו או לעולם לא וממש הרגשתי איך הדופק שלי תופס תאוצה מהפחד שאני אפספס את ההזדמנות לעשות משהו! שאלתי את יעקבסון בלחישה אם נראה לו שג'ודי ואוהד ביחד והוא חיזק את התקווה שלי ואמר שממש לא נראה לו, למרות שאוהד נראה אחד שהיה מאוד רוצה שיהיה לו משהו איתה.
צחקנו ביחד, ובינתיים ג'ודי ואוהד כבר התקדמו לפנינו והרגשתי שאני חייב לעשות משהו בנידון.

ואז כמו צחוק של הגורל אוהד הסתובב אלינו ושאל לאיזה כיוון אנחנו נוסעים….
מעולם לא זכיתי בלוטו אבל באותם שניות הבנתי איך זה להרגיש שאתה הזוכה היחיד בפרס הגדול.
שאלתי לאן הם צריכים, והוא ענה שהם צריכים למעונות של המכללה (שאגב, נמצאים לא רחוק מהבית שלי), אבל יעקבסון תכנן לעשות שתי עצירות בדרך ואמר שהוא מצטער ושאנחנו לא בכיוון.
אני מיהרתי לתת לו דחיפה קלה עם המרפק לצלעות ולומר לאוהד שאנחנו עושים רק שתי עצירות קטנות בדרך ושמאוד נשמח לתת להם טרמפ עד הבית.
יעקבסון הביט בי במבט תמוה, אבל המבט שהחזרתי לו גרם לו לחייך, כי הוא הבין את כוונתי מיד.
וכך חמשתנו נוסעים בפיאט אונו הצפופה של יעקבסון, ואני יושב מאחור ליד ג'ודי ומפתח איתה שיחה נחמדה. ככה הסתובבנו בעיר למשך כשעה, בגלל שיעקבסון התעכב עם הסידורים שלו.
סוף סוף אני אסיר תודה על העיכובים הרגילים שלו, שגורמים לכולנו בדרך כלל להתחרפן.

במהלך הנסיעה שלפתי את הכרטיס ביקור שלי כדי להראות את הגרפיקה שלו לג'ודי. זה כמובן היה סתם תירוץ לתת לה את המס' שלי, והיא שמה אותו בארנק.
כאשר עמדנו להוריד אותה ואת אוהד במעונות החלטתי שזה יהיה מיותר לקחת סיכון ולהמתין שהיא תתקשר אליי וביקשתי ממנה את מס' הטלפון שלה. היא נתנה לי אותו, ואני נפרדתי ממנה לשלום.
אחר כך אני, יעקבסון והידידה ישבנו אצלי בדירה וסתם העברנו את הזמן. באיזה שהוא שלב שאלתי אותם האם זה יהיה רעיון טוב להתקשר אליה עכשיו, שעתיים אחרי שהורדנו אותה.
הידידה אמרה שכן ויעקבסון אמר שנראה לו שעדיף להמתין למחר. אני בעצם רק חיפשתי תירוץ קטנטן כמובן להתקשר אליה, כי בכל מקרה הייתי עושה את זה והידידה היתה התירוץ הפעם…

חייגתי.

היא ענתה בהפתעה ודיברנו דקות ספורות כאשר אני אומר לה שהיא מצאה חן בעיני ושאשמח להיפגש איתה לדייט רשמי. לשמחתי ולשמחת הנוכחים, היא הסכימה ויומיים לאחר מכן, אחרי לילה ארוך של עבודה שלי, התקשרתי אליה בספונטניות ושאלתי אותה האם היא רוצה להיפגש.
השעה היתה שתיים וחצי בלילה והיא אמרה שכן, אבל שאתן לה חצי שעה.
אחרי 25 דקות כבר הייתי במעונות שלה. היא ירדה למטה כולה חייכנית לבושה במין שמלה הודית כתומה עם מכנס מתחתיו.  טיילנו לנו באזור המושבה הגרמנית בחיפה יחד ומצאנו ספסל לשבת בו.
התחלנו לשוחח על כל מיני דברים והזמן ממש טס לנו מהר. בשלב מסויים לקחתי את רגליה והנחתי אותן על שלי והתחלתי לעסות אותן. היא מאוד נהנתה מזה ואני נהנתי לדעתי יותר.
השמש כבר עלתה לה מהמזרח, ואז הבנו שבעצם כל הלילה דיברנו. התחלנו לחזור לכיוון המעונות ונפרדתי ממנה לשלום.
התחלנו להרגיש שזה משהו אמיתי ורציני שקורה בינינו.
שיחות הטלפון הפכו להיות יומיומיות ורגשות של חיבה וגעגוע
הציפו את שנינו.
בפעם השלישית הלכנו שוב לטיול, אבל הפעם יותר מוקדם, בשעות
הערב, וישבנו בבית קפה בניחוח ערבי אוריינטלי מקסים. שוב שיחה נעימה, שוב ליטופים ואז אל החדר שלה במעונות. היא הראתה לי כל מיני דברים שלה שהיא עשתה בעיצוב גראפי בלימודים ודיברנו על הנושא. בשלב מסויים התקרבתי אליה לנשיקה והיא נענתה…
הנשיקה היתה מדהימה, ואני הרגשתי חמימות בכל הגוף ואת ליבי דוהר.
חשבתי לעצמי שהרבה זמן לא הרגשתי כך וכבר די התיאשתי מלמצוא את זה שוב.
בלהט הנשיקה עצרתי אותה ואמרתי לה שזה זמן טוב שאני אלך.
היא חייכה והבינה אותי.

נפרדנו שוב.

לפני הפגישה הרביעית התקשרתי אליה ובמקום לומר "הלו" השמעתי לה את התחלת השיר "Hey" של להקת פיקסיס:
"…Hey been trying to meet you"
נפגשנו הפעם ליד הבית שלי בסטלה מאריס קרוב לנקודה מקסימה שצופה אל הים.
הבאתי איתי את הכלב שלי ז'אקו, וככה ישבנו שלושתנו שם עם הים, הירח והרוח ודיברנו עד שנהיה לה קר. הצעתי לה לבוא אל הדירה שלי לשתות משהו חם. הלכנו לדירה, והפעם אני הראתי לה דברים שלי, תמונות, סרטים ושוב שיחה נעימה. לאחר כשעה הלכנו לחדר ובפעם הראשונה ממש התחברנו אחד לשני. השלתי מעליה את חולצתה ונישקתי אותה בלהט ובעדינות כאחד. מאוד כיבדתי אותה ורציתי לשמור על הקשר החדש הזה ולא להפוך אותה לעוד אחת שתימאס לי אחרי חודש.
החלטתי להיות גלוי וכנה איתה כבר בשלב כזה מוקדם בכל זאת וביקשתי ממנה לשבת לכמה דקות ורק להקשיב למה שיש לי לומר בלי להגיב עד שאסיים.
סיפרתי לה על האקסית, על ההתפרעות עם האופנוע, על מגשים החלומות, על האישפוז, על הדו -קוטביות, על המשמעות של זה. שפכתי הכל, לא רציתי שלדים בארון. כשסיימתי היא שתקה ארוכות.
פחדתי שהכל נהרס, שהיא תלך ולא אשמע ממנה יותר.
לאחר כמה דקות שנראו לי כמה נצח היא הביטה לתוך עיניי והתקרבה לנשיקה – זו היתה הנשיקה הכי משמעותית שהיתה לי כל חיי!
המשכנו להתנשק וכשהמצב היה ממש חם בינינו לחשתי לה באוזן שאני רק רוצה להירדם בזרועותיה ולא מעוניין בסקס. היא חייכה ואמרה שגם היא.  ביקשתי ממנה להמתין בחדר והלכתי למטבח, פתחתי את המקפיא ולקחתי קוביית קרח.
חזרתי אל החדר כאשר הקובייה בתוך פי, העברתי את הקובייה על
ביטנה וחזה והרגשתי את ההנאה שמציפה אותה.
התחבקנו והתנשקנו בלהט ותשוקה ולא רצינו להירדם…

לאחר שעתיים היא שאלה אותי האם אני מסכים ללכת לבדיקת מין
משותפת ולאחריה היא תתחיל לקחת גלולות למניעת הריון.

חייכתי.

עבורי זה היה כאילו היא אמרה שהיא רוצה מערכת יחסים רצינית ומיד הסכמתי. את הבדיקה כבר עשינו, אנחנו כבר יחד, זה הרגשה כ"כ מצויינת להיות שוב עם מישהי, ועוד בחורה כ"כ מיוחדת, מרתקת, יפה ונחשקת כמו ג'ודי שלי. אני אוהב אותה והיא אותי, וכבר כמעט חשבתי שלא ארגיש את זה
שוב. אולי בגלל שלא חיפשתי, נתתי לה הזדמנות למצוא אותי.

עכשיו אני עושה את כל המאמצים לתת לה הכל ויותר מזה – אני נותן
לעצמי סיכוי נוסף להתאהב ולהקים קשר חדש מההריסות שבהם הייתי
ומנסה לזכור את הקשר הישן ולהפיק ממנו לקחים לחדש.

"אני אוהב אותך, נערה סינית שלי…" (דיויד בואי)

נכתב ב- 30.9.2004

מודעות פרסומת