היום שוחחתי עם אברי ושרון בתכנית משפחה גרעינית בגלי צה"ל ולקראת סוף הראיון (שנקטע בגלל קריסת הטלפוניה שלהם) הספקתי לספר על המכתב התאבדות שפירסמתי בפייסבוק בזמנו, רגעים לפני שהחלטתי שדי, אין לי כוח לחיים.
אז פישפשתי לי בקיר ומצאתי את המכתב שפירסמתי ב-28.7.2014 ומאז שחזרתי לחיים הפכתי אותו למצב פרטי אבל לא מחקתי, הרגשתי שהוא חשוב מידי והנה היום, מתוך הפעילות של הארגון שהקמנו למען מניעת אובדנות של אבות בשם "חבל הצלה" אני מפרסם אותו כאשר הסרתי חלק מהפרטים כדי לשמור על האנשים המופיעים בו.

היום לפני 10 שנים, ב-28.7.2004 הכרתי את האהבה הכי גדולה שלי אי פעם.
אותך ג.
היום לפני 6 שנים, עמדתי מולך תחת חופת השמים מול עשרות עדים והבטחתי לך שאדאג לך, שאוהב אותך, שאהיה שם בשבילך בכל תנאי – עד שהמוות יפריד בינינו.
כבר שנה שאני מנסה בכל כוחותי לעמוד בהבטחה הזו, מנסה לעשות הכל כדי להציל את אהבתנו, את המשפחה שלנו, את העתיד שלנו ואת מהצד השני עשית הכל כדי להילחם בי בכל דרך אפשרית כדי לדכא את האהבה שלי, לשבור את ההבטחה שלי, להסיר את הנדר שנדרתי.
לא עוד, אני לא יכול לנצח במלחמה שאני לא רוצה להילחם בה, הזהרתי אותך כל כך הרבה פעמים שלא כדאי לך להילחם בי לא כדי שתביני שאת עלולה להפסיד אלא רק בגלל שידעתי שתנצחי ושהניצחון שלך יהיה הסוף שלי.
אני לא יודע בדיוק איפה איבדתי אותך במהלך הדרך אבל רק אחרי שנפרדנו והצלחתי לשים את ידיי על התכתובות שלך עם אותה "חברה" הבנתי שבחרת לומר לה בגילוי לב ובפתיחות את מה שלא אמרת לי. חבל שכך. אולי אם היית יודעת לדבר איתי כמו שדיברת איתה לא היינו כאן עכשיו במצב הזה. האבסורד הכי גדול שאת לא הבנת שה"עזרה" שלה היא לא ממקום לטובתך אלא לטובתה ושהיא בעצם מנצלת את חולשתך ומצוקתך ומסובבת אותך נגדי.
ההחלטה שלי קשה מאוד, מייסרת וכואבת. כבר כמה חודשים שאני ניסיתי להיאבק בסבל שלי אבל אני מודה שנכשלתי ושהוא כל פעם התגבר והתחזק עד שהשתלט עליי לחלוטין. גם מחשבות על א. ול. לא הצליחו להכניס קרן אור קלושה לתוך הנשמה הגוססת שלי. גם התקווה שאולי בעתיד יום אחד אצליח להתגבר ולעמוד על רגלי ואולי אפילו לשקם את המצב בינינו לא נתן לי מספיק עוצמה לעזוב ולשחרר את ההחלטה לעזוב את העולם השחור שנכנסתי אליו.
מעולם לא חוויתי נטישה כל כך גדולה וכואבת כמו בשנה האחרונה. מצידך בתחילה, אחר כך בני המשפחה שלך, אחריהם בני המשפחה שלי, כל המערכת של הרווחה, בתי המשפט, עובדות סוציאליות….כולם עמדו מאחורייך ונטשו אותי בלי להרהר לרגע איזה סבל אני עובר בנתיים ואיך אפשר לנסות ולהקל עליי קצת, לפחות לאפשר לי לראות את הילדות שלי בתקופה שאני כל כך נמוך וזקוק לכל מה שיכול לחזק אותי.
לפני שלושה שבועות ביקשתי להתקבל בחזרה לאישפוז יום במזרע ודחו אותי.
לא ביקשתי להיות חולה במאניה דיפרסיה אבל בהחלט לא האמנתי שבסוף אני אשאר לבדי עם ההתמודדות במחלה ושכולם יעשו שימוש במחלה הזו נגדי. זו הסיבה שלא ראיתי את הילדות שלי עד עכשיו כי את ג. סיפרת לכולם שאני חולה נפש מסוכן ושאני אפגע בילדות שלי. אז טעית ובגדול כי היחידי שיפגע בגללי זה רק אני עצמי ולא אף אחד אחר.
יש הרבה אנשים אלימים בעולם, יש הרבה פחות אנשים עם מאניה דיפרסיה. לא כל אחד שיש לו מחלה או הפרעה נפשית הוא באופן אוטומטי מסוכן ואלים כמו שלא כל מי שאלים הוא באופן אוטומטי מאני דיפרסי….חבל שנפלתם לתוך הסטיגמה הזו והשארתם אותי להתמודד לבד וליפול לתוך האובדנות שקיימת במחלה הזו.
אז עכשיו אני נפרד מכולם, אומר שלום בפעם האחרונה. מצטער באמת מכל הלב למי שגרמתי צער וסבל, למי שהכאבתי לו, למי שפגעתי בו. מקווה שתצליחו לשחרר אותי עכשיו ולהבין שאני הולך למקום אחר כי אולי, רק אולי שם תהיה לי שלווה ושקט, אולי ככה יסתיימו כאביי שכבר לא יכלתי יותר להחזיק ולהכיל.
הכנתי מכתבים אישיים לאנשים הקרובים לי אבל בכל זאת כמה מילים לבנות המדהימות שלי א. ול.
כשתגדלו לא תסלחו לי על כך שהלכתי ממכן ככה. אני יודע זאת. אבל גם אם לא תסלחו אולי תצליחו להבין שאבא אהב אתכן בצורה כזו שלא יכל לחיות עם האהבה הזו והידיעה שלא נהיה משפחה כמו שרציתי, כמו שהייתי צריך משפחה כדי להתמודד עם עצמי. לא פעם הייתי קורא לכן "התרופות הקטנות שלי" כי אתן אלו שבאמת החזקתן אותי ולא שום תרופה פסיכיאטרית שחשבו שתחזיק אותי.
הייתי איתכן יום יום מאז שנולדתן, בכיתי כמו תינוק בחדר הלידה עם אמא בשנייה שיצאתן. העברתי איתכן שנים נפלאות. שנה וחצי לפני שאמא נפרדה ממני היא יצאה לעבוד בחוץ כשכירה בגלל שנכנסתי לדכאון והיה לי קשה לפרנס ולעבוד. בזמן הזה מצד אחד היה לי קשה מאוד להישאר בבית חסר תעסוקה ובדיכאון אבל מהצד השני הרווחתי בגדול כשלמרות כל הקושי זכיתי להיות איתכן יום יום, לבלות איתכן, לטפל בכן, לעשות ביחד מקלחות, טיולים לספרייה, לחוף הים, לפארקים. אני יודע שלא תזכרו את זה כשתגדלו אבל תמיד תוכלו להסתכל בתמונות שצילמתי איתכן בכל הזדמנות שהיתה לנו ולהבין שהיו לנו המון רגעים יפים ביחד.
איוה.
אני חושב שבערך שנתיים לפני שאמא נכנסה להריון איתך הלכנו יחד ב-28 לחודש, יום קבוע שהיינו תמיד כל חודש מבלים יחד ושומרים על ההרגל הזה לקולנוע ובחרנו במקרה להיכנס לסרט אנימציה שקראו לו וול-אי. סרט מדהים, מרגש ומצחיק שמאוד נהנינו בו. במהלך הסרט גילינו את הגיבורה הראשית הרובוטית הלבנה והמדהימה. בסוף הסרט מישהו מאיתנו (אני מודה שאני לא זוכר מי) הציע שאם תהיה לנו בת נקרא לה א. מסתבר ששנינו חשבנו כך במהלך הסרט וכמובן שכשנולדת ראשונה קיימנו את ההבטחה וקראנו לך א.
את האהבה שלי אלייך אין טעם שאנסה לתאר, את האושר שהסבת לי אין דרך שאוכל למדוד. כל דבר שעשית בפעם הראשונה בחייך תמיד הייתי שם לראות ולתעד, להתרגש ביחד איתך, ביחד עם אמא, לראות את הפלא הזה שנקרא "ילדה בכורה". הילדה שלנו, כזו ילדה טובה!!! את כל כך מזכירה לי אותי ואת אמא, שילוב מאוזן ומושלם של הדברים הטובים בלבד שיש בכל אחד מאיתנו!!! את יפה בצורה בלתי רגילה, שילוב של מזרח ומערב. אני רואה את הביישנות שלך, אני עד לחוכמה שבך, אני נמס מהרגישות שבך. באותו יום בחודש ינואר 2013 כשלא יכלתי להחזיק את עצמי יותר בדיכאון הייתן שתיכן איתי בבית לבד, לא יכלתי לעצור את הבכי, חזרנו מהגן הביתה ולא הדלקתי אפילו אור. שתיכן הייתן מודאגות מהבכי שלי אבל את ישר קלטת אותי. שאלת אותי בקולך המתוק "למה אתה בוכה אבא?" "כואב לך משהו??" "אתה חולה?", עניתי לך שיש לי פצע בלב כי לא ידעתי איך להסביר לילדה כזו קטנה מה שעובר עליי. את בחוכמתך העצומה רצית לעזור, הלכת לחדר שלך וחזרת מהר עם הצעצוע סטטוסקופ והנחת אותו על החזה שלי ואמרת;
"יש לך פצע בלב? אל תדאג אבא, אני אתן לך תרופה, אתה רוצה שאני אתן לך תרופה עכשיו??".
זה מתאר אותך לדעתי יותר טוב מהכל. תמיד תישארי ככה, חכמה, רגישה, איכפתית. אל תשכחי מי את לעולם ואל תאבדי את האמפטיה שלך כי את יכולה לרפא כל אחד.
ל.
אחרי שא. נולדה אמא אמרה לי שהיא רוצה הפסקה של שלוש או ארבע שנים עד שניכנס להריון בפעם השנייה. אני התחלתי משא ומתן וביקשתי שאולי תוך שנה שנתיים…לכן אין דרך לתאר את האושר כשאמא בא אליי רק שלושה חודשים אחרי שא. נולדה וסיפרה לי שהיא שוב בהריון. אני הרגשתי שזכיתי בפרס הכי גדול שיש ביקום פעם שנייה ברצף!!! כשנולדת א. היתה בקושי בת שנה, התשומת לב והאהבה שלנו התחלקה עכשיו לשניים אבל לרגע אחד לא היה פה צדק מתמטי. לא חילקנו שלם לשניים אלא הוספנו עוד שלם אחד וקיבלנו שתי אהבות גדולות מאוד! אותך אהבנו בדיוק כמו שאת א. ולרגע לא החסרנו ממך או מא. טיפה קטנה של אהבה, דאגה, תשומת לב או כל דבר אחר. האמת היא שאמא ביקשה לתת לך את שמך ל. ואני מייד הסכמתי גם כי רציתי לכבד את בקשתה של אמא וגם כי בעצם מאוד אהבתי את השם הזה והיום אני יכול להגיד כמה הוא מתאים לך. כל מה שאמרתי על א. תופס גם אצלך אבל שתיכן דומות ושונות בו זמנית. את יודעת להשתולל יותר בקלות, את עקשנית לעיתים, את יותר נפתחת וחברותית, את שובבה וממזרה קטנה שלי. את לא חוסכת מאף אחד כלום. אני זוכר שחברה עשתה לך מפה סינית אסטרולוגית והזהירה אותנו שמדובר פה בנמרה אמיתית ואנחנו רק חיכינו לראות מה זה אומר. אז היא צדקה! את נמרה קטנה, את יודעת להילחם כמו שצריך על מה שאת רוצה ואין לי ספק שזה יעשה אותך כשתגדלי אישה מצליחה וחזקה מאוד!
לא. ול. המתוקות שלי.
תהיו חזקות, תהיו קודם אחיות נאמנות ואחרי זה חברות טובות. תהיו רגישות אחת לשנייה ותעזרו אם צריך ברגעים קשים, תדעו לתמוך ולא לשפוט, תדעו להקשיב ולא לדבר, תתנו אהבה לפני שתדרשו אותה ואני מקווה שמתי שתרצו לדבר איתי פשוט תעצמו עיניים ותדברו עם הלב, אני אהיה שם בשבילך.
ג. אהובתי:
אני אהבתי, אוהב ותמיד אוהב אותך.
תמיד.
מצטער על הכל.

it's better to burn out than fade away

מודעות פרסומת