ריפוי בעיסוק

קוראים לה פ.
אני שומר על זהותה.
כבר שבוע שהיא פה במחלקה הפתוחה בבי"ח פסיכיאטרי על כיסא גלגלים, צועקת רק מכאבים פיזיים וכאבים נפשיים. עוד ציפור שניסתה לעוף והתרסקה.
עד עכשיו היא רק שותקת.
לא מדברת עברית, לא ערבית, כל הזמן משפחה סביבה, אחיות מנסות לתקשר איתה – והיא שותקת.
בחוסר אונים משאירים אותה על כיסא הגלגלים מול חדר האחיות, לפחות שיראו אותה במקום להיות בחדר בידוד לבד (בגלל הפציעה אז נזהרים שלא תידבק במקרה מזיהומים של הסביבה).
היום נמאס לי שהיא ככה לבד.
לקחתי את פ. והבאתי אותה לחדר הריפוי בעיסוק.
שאלתי אותה "מה בא לך לעשות?" והיא שתקה.
שאלתי "איך קוראים לך?" והיא שתקה.
כבר לא האמנתי שמשהו יכול לקרות פה, פשוט כמו שתיל בעציץ, לא מביעה שום כלום.
החלטתי לעשות נסיון.
לקחתי דף ריק והכנתי טבלה לשחק איקס עיגול.
עשיתי איקס במרכז ואז שמתי לה את הטוש ביד שלה ולפתע…..
פ. עשתה עיגול.
פ. ניצחה אותי.
פ. חייכה והסתכלה לי בעיניים.
פ. אמרה 10 מילים בעברית ועוד כמה בערבית.
הצוות כולו בא לראות את הפלא שקרה פה.
עכשיו לא רוצים לשחרר אותי עד שהיא תחלים לגמרי, אני מצאתי את ערוץ התקשורת איתה ואני מסופק ומאושר.
פ. צחקה
פ. יכולה
פ. עוד תלך על רגלייה ותהיה חזקה
פ. רק בת 20

 

מחלת נפש אצל בן משפחה

מה עושים עם מחלת נפש אצל בן משפחה?

ביום שתראו את הסימנים הראשונים למחלת נפש כלשהי אצל בן משפחה שלכם, תאמינו לי שיש להתייחס אליהם ברצינות רבה. מחלת נפש אצל בן משפחה מחייבת טיפול מוקדם בשילוב תמיכה והתערבות ומהלך כזה יכול להוביל לתוצאה טובה בתחילת הדרך. יש לעודד את האדם להתייעץ עם רופא כללי או פסיכיאטר לשם קבלת הערכה ראשונית בזמן. אם בן המשפחה מושפע מהמחלה, יש להחליט לגבי רמת התמיכה והטיפול לפני שההשפעות של המחלה יהיו קשות לא רק עליו, אלא גם על כל המשפחה יחדיו.
פרק ראשון בסדרת כתבות בנושא…

כמה חשובה המשפחה למתמודד נפש

ישנן מחלות נפש רבות כמו: מאניה דיפרסיה, סכיזופרניה, הפרעות אישיות, או.סי.די, דיכאון ועוד. כל אחת מהן שונה מאוד מהשנייה לעיתים בתסמינים ובדרכי הטיפול והתמודדות איתה.
עם זאת, בכל אחת מהמחלות הללו בני המשפחה של החולה חייבים לתת לו המון תמיכה וסיוע ונדרשים להתמודד אף הן עם הסערות והקשיים שמתלווים למחלת הנפש של בן משפחתם, בין אם מדובר בהורים, אחים, בני זוג וקרובי משפחה נוספים.
המצוקה אותה חווה בן משפחה אשר סובל ממחלת נפש עלולה להתבטא ברגשות איומות כמו אשמה, כעס או בושה. כל אלה ללא סיוע ותמיכה של המעגל הקרוב יגרמו לתחושות האלו להתעצם ולהיות הרבה יותר קשים מנשוא כאשר ישנה מחלת נפש אצל בן משפחה. הכרה ברגשות אלו היא הצעד הראשון בדרך לאיזון והקלה. יש צורך בסיסי להפנים אצל בני המשפחה שהמחלה אינה מגיעה עם רשימת אשמים. גם הרצון להקטין מסבלו של המתמודד ו"לעודד" אותו שהכל בסדר ושעם קצת כוח רצון הוא יכול "לצאת מזה" יכולים לגרום לתחושת ניכור ותיסכול יותר גדולים לחולה. יש לטפל במצב בדחיפות, כולל טיפול והדרכה של בן המשפחה אשר מטפל בחולה בין היתר.

בחצר המחלקה תמצאו לרוב את המבקרים הבאים עמוסים שקיות אוכל ופינוקים

מחלת נפש אצל בן משפחה – הסטיגמה

בשנת 2002 אושפזתי לראשונה עקב התקף מאני חריף בבית חולים פסיכיאטרי טירת הכרמל. בזמן שהותי שם במשך כחצי שנה נאלצתי רוב הזמן לשהות שם לבד עם מעט מאוד ביקורים מצד בני המשפחה שלי. כל אחד היה עסוק בחייו ולרוב אמא שלי הגיעה פעם בשבוע עם קצת דברים בשבילי ולשיחה עם הצוות הרפואי לקבל עידכונים לגבי האבחנות שלי ומצבי. הקושי הנפשי שלי בזמנו היה קשה מאוד כי ראיתי במחלקה שלי מספר מתמודדים שגם כמוני קיבלו מעט ביקורים לעומת אחרים שעל בסיס יומי הגיעו אליהם מבקרים: הורים, אחים, דודים, בני זוג וחברים. עבורי זה היה כמו מלח על הפצעים ולעיתים רבות מצאתי את עצמי "נשען" על האנרגיה הטובה של הביקורים של אחרים ושואב מהם כוח. בשיחות שלעיתים ערכתי עם בני משפחה שהיו מבקרים עלתה הסוגייה של ההסתרה, איך מדברים על האישפוז של היקר להם בעבודה, בשכונה, בלימודים וכ'ו. כבר אז הבנתי שלמרות הרצון האמיתי והחזק שלהם לבוא ולתמוך במתמודד באישפוז, הם מתמודדים בעצמם עם סטיגמה קשה מול "העולם שבחוץ". הסטיגמה הזו הינה מעצור מאוד חזק בהמשך הטיפול כאשר ישנה מחלת נפש אצל בן משפחה שיוצא מהאישפוז חזרה אל הקהילה, הביתה, למשפחה שלו. הוא נאלץ להתמודד עם מבטים מוזרים וליחשושים מאחורי גבו שבמקרים מסויימים עלולים להיות טריגר ולהוציא אותו מהאיזון שכל כך חשוב לו לחיים תקינים.

מה קורה באישפוזים הפסיכיאטריים? מישהו מטפל בך?

רק באישפוז השלישי שלי זה היכה בי, משהו פה לא בסדר!!! המתנתי לי בסבלנות אין קץ עד שיגיע יום שלישי ותהיה אסיפה שבועית עם הפסיכיאטר של המחלקה, העו"ס והאח הראשי עם כל המחלקה כדי להטיח בהם בפרצוף: "כל הבית חולים הזה מרכז את כל המאמצים לטפל במתמודדי הנפש, לתת תרופות, לעשות שיחות, לתקוע שעות בריפוי ועיסוק. אבל לא פחות חשוב מזה, ובמקרים מסויימים אפילו יותר, אתם לא מטפלים בכלל בבני המשפחה שאין להם בכלל מושג מה עושים עם זה! כשיש חולה כרוני כמו סכרת למשל, אז בבית חולים המשפחה מקבלת הסבר קצר איך להזריק אינסולין ונגמר הסיפור, פה אף אחד לא עוזר לבני המשפחה לעזור לנו וחבל! אנחנו יוצאים וחוזרים לאישפוזים לא פעם בגלל שהקהילה ובראש ובראשונה המשפחה שלנו לא יודעת להכיל אותנו, להתמודד איתנו ואיך לעזור לנו. יותר מזה? לפעמים הם ממש עושים לנו נזק! זה אבסורד עצום כאשר ישנה מחלת נפש אצל בן משפחה"
שאר המאושפזים מהמחלקה התעוררו לתוך הדיון ולבסוף הצוות הרפואי הודה שאכן כך מתנהלים הדברים בבתי החולים ושחבל שכך. אין תקציבים להדרכת משפחות כראוי וממה שידוע כיום יש רק עמותה אחת בשם מיל"ם ששייכת לאנוש שמטפלת רק בבני משפחה של מתמודדים עד רמה מסויימת.

אם כבר זוג חברים טובים באים לבקר, עדיף לבוא עם אוכל טעים….

איך זה להיות בן/בת זוג של מתמודד נפש?

זה נושא לפוסט חדש בפני עצמו, תעקבו אחרי הפרקים הבאים…

כמה עצות שיכולות להיות שימושיות בנושא:

1. אספו ידע מקצועי על המחלה, חפשו אותה באינטרנט, גם באנגלית, היכנסו לקבוצות ידע בפייסבוק, זיכרו שידע זה כוח וככל שתדעו יותר מהתחלה מול מה אתם עומדים כך יהיה קל בהמשך הדרך ולא תהיו מופתעים.
2. אל תהיו לבד בזה! שתפו וקבלו תמיכה מחברים קרובים, אפילו כאלה שאינם קשורים בכלל למשפחה, ספרו להם בגילוי לב ותופתעו לגלות שתכירו עוד ועוד מקרים שהיו מתחת לאף שלכם.
3. תנסו להיעזר בשכנים כדי לבלות יותר זמן בביקורים באישפוז אצל המתמודד.
4. חלקו את הנטל באופן שווה בין בני המשפחה, לפי יכולתו וכשרונו של כל אחד.
5. החיים שלכם לא נעצרו, לכו לבלות, להנות בהפוגות, קרוב המשפחה שלכם זקוק לכם מאושרים ומלאיי חיים.
6. בידקו מהתחלה אם יש כיסוי ביטוח פרטי שיפצה אתכם על אבדן הכנסה בגלל הטיפול בבן המשפחה, לאורך זמן אתם עלולים למצוא את עצמכם נכנסים לחובות לא קטנים בגלל זה.

לסיכום, כאשר ישנה מחלת נפש אצל בן משפחה, האם יש מה לעשות?

בהחלט, ואף יותר מזה, משפחה תומכת, אוהבת, מכילה ולא שיפוטית יכולה להיות ההבדל הגדול בין חיים תקינים ונוחים בצל ההתמודדות לבין אישפוזים חוזרים ונשנים עד למצב של בעיות כרוניות קשות שיובילו לניתוק מוחלט של בן משפחה מהסובבים אותו. זיכרו שאף אחד לא בוחר להיות חולה מרצונו החופשי, אף אחד לא שולט בתסמיני המחלה שלו, זיכרו שיום אחד גם לכם זה עלול לקרות ואף אחד לא חסין לעולם. ישנם לא מעט אנשים מפורסמים ומשפיעים מאוד כל אחד בתחומם שלמרות מחלת או הפרעת הנפש שלהם ניהלו חיים שלמים והגיעו להישגים יוצאי דופן.
אם יש תרופה שאף מפעל תרופות לא יוכל להמציא, זו ללא ספק תרופת הפלא של תמיכת בני המשפחה בחולה.

מוזמנים לרשום בתגובות עוד עצות איך אפשר לעזור במקרה של מחלת נפש אצל בן משפחה

זה כמו פצע בלב

31 דצמבר 2013
את סוף השבוע האחרון העברתי עם הבנות שלי, ללא אמא שלהן. חשבתי לעצמי כמה זה יהיה קשה ומוזר עבורי להתרגל להיות עם הילדות מעכשיו לבד.
אז מסתבר שלא רק אני חש ככה. בבוקר של יום שבת איוה התעוררה ראשונה והדבר הראשון שאמרה היה "איפה אמא? אני רוצה את אמא".
כן, הלב שלי התכווץ, גם אני מרגיש ככה ילדה שלי קטנה…..
אתמול אמא שלהן כתבה לי שאחרי שהחזרתי אותן אליה במוצאי שבת, איוה אמרה לה משהו אבל לא כדאי שאשמע את זה עכשיו. התעקשתי בכל זאת לדעת, אני צריך להתמודד עם כל קושי שיבוא לי.
אז היא כתבה "איוה אמרה שהיא לא מרגישה טוב, אז שאלתי אותה איפה כואב לה והיא הצביעה לחזה שלה ואמרה שכואב לה שם, בלב. כי יש לה פצע ומאוד כואב לה…."

וקודם ברדיו השמיעו את שיר השנה ואני שואל את עצמי האם בחרו אותו במיוחד בשבילי?!?

Staring at the bottom of your glass
Hoping one day you'll make a dream last
But dreams come slow and they go so fast

You see her when you close your eyes
Maybe one day you'll understand why
Everything you touch surely dies

But you only need the light when it's burning low
Only miss the sun when it starts to snow
Only know you love her when you let her go

אבא

"אבא"

מילה שאני חצוי איתה, זיכרון שמבלבל אותי, תואר שאני לא מצליח להשלים איתו.

אבא שלי נפטר כשהייתי בן 15, הוא היה חולה כ-4 שנים מסוגים שונים של סרטן והיה ברור לכולנו שהימים שלו קצרים. הקושי של חיינו אז עם בעיות כלכליות קשות גרמו למתחים איומים בין כל בני המשפחה, ואותו אבא שהיה יכול להיות הקפטן של הספינה ולהוציא אותה מהסערה הפך להיות החור בירכתיים שהשקיע אותה למצולות. בין אחי ואחותי אני הייתי הבן היחידי שניסה להתקרב אליו, ניסה לתמוך, ניסה לתת יד ומעבר לזה לקבל משהו חשוב: לקבל דמות אב, מישהו חזק שאפשר להישען עליו, להרגיש שאתה חלק ממשפחה כמו שיש לאחרים, כמו שרואים בסרטים, כמו שמספרים כולם על "משפחה אחת מאושרת".
זו תמונה די אחרונה שלו, מתקופה שהוא כבר לא יכל להתפרנס משום דבר ונאלץ לעבוד כמוכר עיתונים ומגזינים בפינת רחוב בהדר-חיפה. הייתי נוסע איתו בשעות בוקר מטורפות כדי לעזור לו, בחמש בבוקר, בארבע בבוקר…ילד בן 14-15 סה"כ. ראיתי איך הוא למרות המחלות, למרות הטיפולים הכימותרפיים, הניתוחים האיומים שהוא עבר לאורך כל פלגי גופו, ממשיך לסחוב את המשפחה עוד ועוד, לא מוותר, וכך היה עד יומו האחרון.
ביומו האחרון הוא קם השכם בבוקר והעיר אותי בקושי רב.
"בוא תעזור לי אביל'ה, אני היום לא מרגיש טוב וצריך שתהיה איתי בעיתונים"
-"אבא, לא היום, אני מאוד עייף, אני לא רוצה, אני אולי אבוא אחרי זה עם האוטובוס, נראה…"
-"אבל אחרי זה אני כבר לא צריך אותך, אתה צריך ללכת לבית ספר, אני רוצה שתעזור לי לפרוק הכל מהאוטו…"
-"די! תעזוב אותי, אין לי כוח, אני לא רוצה לבוא, אני כל הזמן בא".

בסוף הוא הלך לבד ואני זוכר שאמר לי לפני שסגר את הדלת: "לא צריך, אני אסתדר לבד כרגיל, בסוף אתם עוד תהרגו אותי…."
ובאמת באותו היום הוא הרגיש שהוא הולך להתמוטט בשעת הצהריים, נכנס לרכב ונסע לבי"ח רמב"ם, אפילו לא התקשר לאף אחד לעדכן אותו שהוא מתאשפז.
במיטת בית חולים, לבד, ללא אף אחד שיבוא לבדוק לשלומו הוא נפח את נשמתו ונפטר.
אנחנו בבית בכלל לא התייחסנו לעובדה שכבר ערב והוא עוד לא חזר הביתה.
ואז הגיע טלפון מבית החולים וביקשו לדבר עם אמא שלי "גברתי, אנחנו מצטערים לבשר לך שויקטור נפטר היום בבית חולים".
אמא שלי סגרה את הטלפון וקראה לשלושתנו, אני זוכר את התחושה האיומה שנפערה לי בתוך הלב כששמעתי אותה אומרת "אבא נפטר היום".
ולי בראש רק הידהד המשפט האחרון שלו:

"אתם עוד תהרגו אותי…"

רצתי הרחק לאיזה שדה קוצים מאחורי הבית ונפלתי בבכי לאדמה.
שני הכלבים שהיו לנו באו אחרי וליקקו את פני, ניסו לנחם אותי. כך נשארתי שעות ארוכות עם ההלם והעצב שלי באותו שדה…

אבא שלי,
אני לא זוכר אותך כמעט, ואני מצטער.
אני מצטער שאתה לא זכית להיות הסבא של הבנות שלי איוה וליבי,
אני מצטער שלא זכית לראות איך כל העידוד והדחיפה שלך בתחביב שלי לצלם הפך להיות מקצוע ותראה מה אני עושה היום, אני מצטער שכולם זוכרים אותך לרע ואני עוד חצוי בנשמתי.
אני מצטער שאיכשהו התפרקה לי המשפחה ואין לי אותך לתמוך בי מהנסיון הרע שלך.
הייתי רוצה להיות האבא שאתה לא היית לי, הייתי רוצה להיות הבעל שאתה לא היית לאמא שלי, הייתי רוצה להיות האדם שלמד מהטעויות שאתה עשית.
עכשיו אתה רק זיכרון בתמונות.
למרות הכל, אתה אבא שלי ואני כן אוהב אותך המון,

אביל'ה.

22.12.2013

 

חם קר

חברים יקרים.
חוקי הסקס השתנו ומהיום עליכם לנהוג כך עם הפרטנרית שלכם.
ראשית, הגישו לה תפריט תנוחות ופעולות, בצעו תיאום ציפיות ואם צריך הביאו בובה מתנפחת והדגימו בפנייה את התהליך הפולשני שהיא עלולה לחוות בקרוב. לאחר מכן, מהרגע שהתחלתם באקט עצמו עליכם לשמור תמיד על אור דלוק כדי להבחין בשינוי הבעות פנים שמעידות על אי נוחות, עדיף להצמיד לה שעון שמודד דופק ולחץ דם והכי חשוב?
לבקש ממנה לשחק תוך כדי "חם-קר".
בכל רגע שאתם סוטים (תרתי משמע) מהעונג העילאי שלה היא תאמר לכם "קר, מתקרר, קרח קפוא" וכ'ו.

אם אתם עושים עבודה טובה אז תקבלו עוד ותימנעו מתיק פלילי ומעצר.

ואל תשכחו – שימו קונדום.

חדשות מתפרצות

**פיגוע רב נפגעים**

כרגע נודע לכתבנו בשטח כי חולצת שרוולים ארוכים עם נצנצים של ליבי הצליחה לחדור אל מתחם "מכונת כביסה" הנמצאת בקיבוץ המעפיל.

המקום היה הומה בגדים באותו הזמן בבגדים אשר הגיעו להתכבס ללא מושג כי בעוד מספר דקות המקום יהפוך את חייהם לגיהנום.
החולצה החשודה, כרגע לא ברור אם שייכת לארגון או שמדובר בחולצה מפגעת בודדת, נכנסה למכונה כאשר היא מלאת נצנצים ולא הפוכה, אני חוזר, *לא הפוכה*.
מניסיון של פיגועים דומים אנו למדים כי חולצה שלא הפוכה מסבה נזק הרבה יותר גבוהה לקורבנות אשר סביבה במגע מיידי.

כרגע ידוע לנו על כ-30 פגועים במצבים שונים שמטופלים בשטח ועוברים קיפול ע"י כוחות מתנדבים של קש"ח (קיפול של חסד).
למרבית המזל, ניתן לומר ממש נס, אין אף בגד שאיבד את חייו ואנו מאחלים החלמה מהירה לפצועים.
החולצה החשודה כרגע נמצאת בחדרי השב"כ ועוברת חקירה נמרצת ע"מ לגלות אם היו לה סייענים בארוע טרור זה.

כתבנו לענייני ביטחון מוסר כי רוה"מ אישר לשב"כ לנקוט בפעולות סחיטה ותלייה על מנת להוציא מידע בהקדם וביקש מהציבור לגלות עירנות במקרים בהם הם רואים חולצות נצנצים ולפנות מייד למשטרת האופנה.
דיווחים ועידכונים נוספים בהמשך ככל שיהיה צורך.

נעבור כרגע להמשך התכנית האח הגדול.

 

פרולוג

היי, לכו כולכם לקיבינימט כוסראבו אעמק ערסססס!
סליחה, זו היתה התסמונת טורט שלי.
טוב נו לא באמת, אבל רציתי שורת פתיחה שתביא אתכם להמשיך לקרוא.
אז אהלן, אני אביקאט, כן כן, אבי החותך ולא אבי החתול, יש סיפור מאחורי זה אבל זה לא הזמן אז תזדיינו בסבלנות.

קליק פה לפרופיל הפייסבוק של אבי

לצורך הפשטות אפשר לקרוא לי אבי.
אני בן 37 אם לא סופרים את ה-9 חודשים בבשא"ש (הבטן של אמא שלי).
גרוש מאז 2013, אז צריך להוסיף לי עוד 14 שנים כמו בשנים של כלב לגיל בתכל'ס.
יש לי שתי יצירות מוצלחות ביותר, יצירה אחת בת 6 שעונה (כשאין לה הפרעות קשב וקשב) לשם איוה (נכון, כמו הרובוטית מהסרט Wall-E). ועוד יצירת מופת בשם ליבי שהיא בת חמש והיא תמיד תהיה האחרונה שאוכלת בשולחן.
לא יודע מה קרה וכמה שתיתי אבל מפה לשם אני מצפה לעוד תינוקת עוד חודש ככה (יש בי עוד החשד שהבת זוג החדשה שלי קנתה סם אונס באיביי). אז מזל טוב וכאלה תמתינו רק אחרי הלידה.
התינוקת מצטרפת לשתי הילדות של הבת זוג שלי מהנישואים הקודמים ולשתי הילדות שלי מהנישואים הקודמים אז ככה שאני והיא נגדל יחד 5 בנות ו…רגע, מה לעזעזל?!?! איך הפכתי בלי לשים לב לחרדי!?!? אינעל העולם, איזה פחדדדדדד! וגם יש לנו כלבה גורה מעורבת בת 5 חודשים! פאק, מה חשבתי לעצמי?? טוב שטויות, שיגדלו את עצמם.

מפה לשם ,אני היום קיבוצניק מזוייף בקיבוץ המעפיל יחד עם הבתזוג שלי.
איפה זה אתם שואלים? או! שאלה טובה. אז ליהודים בינכם זה ליד חדרה. לערבים שבינכם זה ליד באקה אל גרבייה.
ברוב שנות חיי הייתי איש צילום, מגיל 14 עסקתי בזה בקטע מקצועי עד שבאו הגירושים ואז החלטתי לעשות הפסקה ולקחת חופש מהכל. צילום של מה? האמת חוץ מצילום רנטגן ו- MRI אפשר לומר הכל.

כמה עובדות יבשות שלא ישאירו עין יבשה עליי:
צנוע!!! אין ספק, חסר מודעות עצמית אבל בעל צניעות עד אין קץ.
סוג של אהבל!!!! כן כן, מודה, זה קורה לי, לא יודע איך אבל יש לי את זה.
שנון!!! לא כמו ביאליק, גורי אלפי או עומר אדם, אבל ככה בדרכי המיוחדת.
אוטודידקט!!! זה המשך של נושא האהבל, לא יודע לשבת וללמוד, לומד הכל לבד.
נוטה להתווכח!!! ואל תנסו להתווכח איתי על זה לרגע!
מצחיק!!!! רק את עצמי, ממש לא מעניין אותי מי צחק איתי יחד, בעיה קצת.

 

בנוסף בדברים שעושים לי טוב בעולם הזה:
בעלי חיים (במיוחד כלבים),
בישולים,
אופנועים,
האקס-בוקס של הילדות שלי,
המרשתת (סוף סוף נזכרתי להשתמש במושג הזה!!!),
סרטים בקלונוע (כן כן, אפשר להוריד במחשב אבל אני אוהב את האולם הגדול),
לאונן (אופס, אמרתי את זה הרגע?? סורי)

בקיצור, אחרי שחפרתי אני אספר לכם את הדבר שלדעתי הוא המתנה הגדולה שלי.
המתנה שלי היא בי פולר, דו קוטביות או כמו שאתם בוודאי מכירים בשם הנפוץ יותר – הפרעת המאניה דיפרסיה (לא יודע למה זה הפרעה, לי זה לא מפריע, ולכם??).
אני קצת שרוט מאז 2002, חי עם זה בשלום בעזרת כמה כדורים לבנים
(ביאסתי אותכם נכון? הייתם בטוחים שהם ורודים או צהובים??)
אומרים שזו הפרעת האומנים או "הרולס רוילס" של הפרעות הנפש, אני די נוטה להסכים.
אני חבר בקהילה מאוד מכובדת של אנשים גדולים מהחיים שגם התמודדו עם הדו קוטביות שלהם.
אם יעניין אותכם מה זה בדיוק, איך משלבים הפרעות נפשיות עם הורות וזוגיות, לעזור לנתץ את הסטיגמה השלילית שקיימת, להבין חלק מהדברים הלא מוסברים שעוברים עליכם אישית בזמן משברים ועוד, אז תמשיכו לקרוא בבלוג שלי ותוכלו לקרוא דברים שיגרמו לכם לדמם מהעיניים.
סתם, בצחוק, אל תדאגו לעיניים, הכל בסדר.

מימין לשמאל: ליבי, אבי ואיוה