עד שהמוות יפריד בינינו

היום שוחחתי עם אברי ושרון בתכנית משפחה גרעינית בגלי צה"ל ולקראת סוף הראיון (שנקטע בגלל קריסת הטלפוניה שלהם) הספקתי לספר על המכתב התאבדות שפירסמתי בפייסבוק בזמנו, רגעים לפני שהחלטתי שדי, אין לי כוח לחיים.
אז פישפשתי לי בקיר ומצאתי את המכתב שפירסמתי ב-28.7.2014 ומאז שחזרתי לחיים הפכתי אותו למצב פרטי אבל לא מחקתי, הרגשתי שהוא חשוב מידי והנה היום, מתוך הפעילות של הארגון שהקמנו למען מניעת אובדנות של אבות בשם "חבל הצלה" אני מפרסם אותו כאשר הסרתי חלק מהפרטים כדי לשמור על האנשים המופיעים בו.

היום לפני 10 שנים, ב-28.7.2004 הכרתי את האהבה הכי גדולה שלי אי פעם.
אותך ג.
היום לפני 6 שנים, עמדתי מולך תחת חופת השמים מול עשרות עדים והבטחתי לך שאדאג לך, שאוהב אותך, שאהיה שם בשבילך בכל תנאי – עד שהמוות יפריד בינינו.
כבר שנה שאני מנסה בכל כוחותי לעמוד בהבטחה הזו, מנסה לעשות הכל כדי להציל את אהבתנו, את המשפחה שלנו, את העתיד שלנו ואת מהצד השני עשית הכל כדי להילחם בי בכל דרך אפשרית כדי לדכא את האהבה שלי, לשבור את ההבטחה שלי, להסיר את הנדר שנדרתי.
לא עוד, אני לא יכול לנצח במלחמה שאני לא רוצה להילחם בה, הזהרתי אותך כל כך הרבה פעמים שלא כדאי לך להילחם בי לא כדי שתביני שאת עלולה להפסיד אלא רק בגלל שידעתי שתנצחי ושהניצחון שלך יהיה הסוף שלי.
אני לא יודע בדיוק איפה איבדתי אותך במהלך הדרך אבל רק אחרי שנפרדנו והצלחתי לשים את ידיי על התכתובות שלך עם אותה "חברה" הבנתי שבחרת לומר לה בגילוי לב ובפתיחות את מה שלא אמרת לי. חבל שכך. אולי אם היית יודעת לדבר איתי כמו שדיברת איתה לא היינו כאן עכשיו במצב הזה. האבסורד הכי גדול שאת לא הבנת שה"עזרה" שלה היא לא ממקום לטובתך אלא לטובתה ושהיא בעצם מנצלת את חולשתך ומצוקתך ומסובבת אותך נגדי.
ההחלטה שלי קשה מאוד, מייסרת וכואבת. כבר כמה חודשים שאני ניסיתי להיאבק בסבל שלי אבל אני מודה שנכשלתי ושהוא כל פעם התגבר והתחזק עד שהשתלט עליי לחלוטין. גם מחשבות על א. ול. לא הצליחו להכניס קרן אור קלושה לתוך הנשמה הגוססת שלי. גם התקווה שאולי בעתיד יום אחד אצליח להתגבר ולעמוד על רגלי ואולי אפילו לשקם את המצב בינינו לא נתן לי מספיק עוצמה לעזוב ולשחרר את ההחלטה לעזוב את העולם השחור שנכנסתי אליו.
מעולם לא חוויתי נטישה כל כך גדולה וכואבת כמו בשנה האחרונה. מצידך בתחילה, אחר כך בני המשפחה שלך, אחריהם בני המשפחה שלי, כל המערכת של הרווחה, בתי המשפט, עובדות סוציאליות….כולם עמדו מאחורייך ונטשו אותי בלי להרהר לרגע איזה סבל אני עובר בנתיים ואיך אפשר לנסות ולהקל עליי קצת, לפחות לאפשר לי לראות את הילדות שלי בתקופה שאני כל כך נמוך וזקוק לכל מה שיכול לחזק אותי.
לפני שלושה שבועות ביקשתי להתקבל בחזרה לאישפוז יום במזרע ודחו אותי.
לא ביקשתי להיות חולה במאניה דיפרסיה אבל בהחלט לא האמנתי שבסוף אני אשאר לבדי עם ההתמודדות במחלה ושכולם יעשו שימוש במחלה הזו נגדי. זו הסיבה שלא ראיתי את הילדות שלי עד עכשיו כי את ג. סיפרת לכולם שאני חולה נפש מסוכן ושאני אפגע בילדות שלי. אז טעית ובגדול כי היחידי שיפגע בגללי זה רק אני עצמי ולא אף אחד אחר.
יש הרבה אנשים אלימים בעולם, יש הרבה פחות אנשים עם מאניה דיפרסיה. לא כל אחד שיש לו מחלה או הפרעה נפשית הוא באופן אוטומטי מסוכן ואלים כמו שלא כל מי שאלים הוא באופן אוטומטי מאני דיפרסי….חבל שנפלתם לתוך הסטיגמה הזו והשארתם אותי להתמודד לבד וליפול לתוך האובדנות שקיימת במחלה הזו.
אז עכשיו אני נפרד מכולם, אומר שלום בפעם האחרונה. מצטער באמת מכל הלב למי שגרמתי צער וסבל, למי שהכאבתי לו, למי שפגעתי בו. מקווה שתצליחו לשחרר אותי עכשיו ולהבין שאני הולך למקום אחר כי אולי, רק אולי שם תהיה לי שלווה ושקט, אולי ככה יסתיימו כאביי שכבר לא יכלתי יותר להחזיק ולהכיל.
הכנתי מכתבים אישיים לאנשים הקרובים לי אבל בכל זאת כמה מילים לבנות המדהימות שלי א. ול.
כשתגדלו לא תסלחו לי על כך שהלכתי ממכן ככה. אני יודע זאת. אבל גם אם לא תסלחו אולי תצליחו להבין שאבא אהב אתכן בצורה כזו שלא יכל לחיות עם האהבה הזו והידיעה שלא נהיה משפחה כמו שרציתי, כמו שהייתי צריך משפחה כדי להתמודד עם עצמי. לא פעם הייתי קורא לכן "התרופות הקטנות שלי" כי אתן אלו שבאמת החזקתן אותי ולא שום תרופה פסיכיאטרית שחשבו שתחזיק אותי.
הייתי איתכן יום יום מאז שנולדתן, בכיתי כמו תינוק בחדר הלידה עם אמא בשנייה שיצאתן. העברתי איתכן שנים נפלאות. שנה וחצי לפני שאמא נפרדה ממני היא יצאה לעבוד בחוץ כשכירה בגלל שנכנסתי לדכאון והיה לי קשה לפרנס ולעבוד. בזמן הזה מצד אחד היה לי קשה מאוד להישאר בבית חסר תעסוקה ובדיכאון אבל מהצד השני הרווחתי בגדול כשלמרות כל הקושי זכיתי להיות איתכן יום יום, לבלות איתכן, לטפל בכן, לעשות ביחד מקלחות, טיולים לספרייה, לחוף הים, לפארקים. אני יודע שלא תזכרו את זה כשתגדלו אבל תמיד תוכלו להסתכל בתמונות שצילמתי איתכן בכל הזדמנות שהיתה לנו ולהבין שהיו לנו המון רגעים יפים ביחד.
איוה.
אני חושב שבערך שנתיים לפני שאמא נכנסה להריון איתך הלכנו יחד ב-28 לחודש, יום קבוע שהיינו תמיד כל חודש מבלים יחד ושומרים על ההרגל הזה לקולנוע ובחרנו במקרה להיכנס לסרט אנימציה שקראו לו וול-אי. סרט מדהים, מרגש ומצחיק שמאוד נהנינו בו. במהלך הסרט גילינו את הגיבורה הראשית הרובוטית הלבנה והמדהימה. בסוף הסרט מישהו מאיתנו (אני מודה שאני לא זוכר מי) הציע שאם תהיה לנו בת נקרא לה א. מסתבר ששנינו חשבנו כך במהלך הסרט וכמובן שכשנולדת ראשונה קיימנו את ההבטחה וקראנו לך א.
את האהבה שלי אלייך אין טעם שאנסה לתאר, את האושר שהסבת לי אין דרך שאוכל למדוד. כל דבר שעשית בפעם הראשונה בחייך תמיד הייתי שם לראות ולתעד, להתרגש ביחד איתך, ביחד עם אמא, לראות את הפלא הזה שנקרא "ילדה בכורה". הילדה שלנו, כזו ילדה טובה!!! את כל כך מזכירה לי אותי ואת אמא, שילוב מאוזן ומושלם של הדברים הטובים בלבד שיש בכל אחד מאיתנו!!! את יפה בצורה בלתי רגילה, שילוב של מזרח ומערב. אני רואה את הביישנות שלך, אני עד לחוכמה שבך, אני נמס מהרגישות שבך. באותו יום בחודש ינואר 2013 כשלא יכלתי להחזיק את עצמי יותר בדיכאון הייתן שתיכן איתי בבית לבד, לא יכלתי לעצור את הבכי, חזרנו מהגן הביתה ולא הדלקתי אפילו אור. שתיכן הייתן מודאגות מהבכי שלי אבל את ישר קלטת אותי. שאלת אותי בקולך המתוק "למה אתה בוכה אבא?" "כואב לך משהו??" "אתה חולה?", עניתי לך שיש לי פצע בלב כי לא ידעתי איך להסביר לילדה כזו קטנה מה שעובר עליי. את בחוכמתך העצומה רצית לעזור, הלכת לחדר שלך וחזרת מהר עם הצעצוע סטטוסקופ והנחת אותו על החזה שלי ואמרת;
"יש לך פצע בלב? אל תדאג אבא, אני אתן לך תרופה, אתה רוצה שאני אתן לך תרופה עכשיו??".
זה מתאר אותך לדעתי יותר טוב מהכל. תמיד תישארי ככה, חכמה, רגישה, איכפתית. אל תשכחי מי את לעולם ואל תאבדי את האמפטיה שלך כי את יכולה לרפא כל אחד.
ל.
אחרי שא. נולדה אמא אמרה לי שהיא רוצה הפסקה של שלוש או ארבע שנים עד שניכנס להריון בפעם השנייה. אני התחלתי משא ומתן וביקשתי שאולי תוך שנה שנתיים…לכן אין דרך לתאר את האושר כשאמא בא אליי רק שלושה חודשים אחרי שא. נולדה וסיפרה לי שהיא שוב בהריון. אני הרגשתי שזכיתי בפרס הכי גדול שיש ביקום פעם שנייה ברצף!!! כשנולדת א. היתה בקושי בת שנה, התשומת לב והאהבה שלנו התחלקה עכשיו לשניים אבל לרגע אחד לא היה פה צדק מתמטי. לא חילקנו שלם לשניים אלא הוספנו עוד שלם אחד וקיבלנו שתי אהבות גדולות מאוד! אותך אהבנו בדיוק כמו שאת א. ולרגע לא החסרנו ממך או מא. טיפה קטנה של אהבה, דאגה, תשומת לב או כל דבר אחר. האמת היא שאמא ביקשה לתת לך את שמך ל. ואני מייד הסכמתי גם כי רציתי לכבד את בקשתה של אמא וגם כי בעצם מאוד אהבתי את השם הזה והיום אני יכול להגיד כמה הוא מתאים לך. כל מה שאמרתי על א. תופס גם אצלך אבל שתיכן דומות ושונות בו זמנית. את יודעת להשתולל יותר בקלות, את עקשנית לעיתים, את יותר נפתחת וחברותית, את שובבה וממזרה קטנה שלי. את לא חוסכת מאף אחד כלום. אני זוכר שחברה עשתה לך מפה סינית אסטרולוגית והזהירה אותנו שמדובר פה בנמרה אמיתית ואנחנו רק חיכינו לראות מה זה אומר. אז היא צדקה! את נמרה קטנה, את יודעת להילחם כמו שצריך על מה שאת רוצה ואין לי ספק שזה יעשה אותך כשתגדלי אישה מצליחה וחזקה מאוד!
לא. ול. המתוקות שלי.
תהיו חזקות, תהיו קודם אחיות נאמנות ואחרי זה חברות טובות. תהיו רגישות אחת לשנייה ותעזרו אם צריך ברגעים קשים, תדעו לתמוך ולא לשפוט, תדעו להקשיב ולא לדבר, תתנו אהבה לפני שתדרשו אותה ואני מקווה שמתי שתרצו לדבר איתי פשוט תעצמו עיניים ותדברו עם הלב, אני אהיה שם בשבילך.
ג. אהובתי:
אני אהבתי, אוהב ותמיד אוהב אותך.
תמיד.
מצטער על הכל.

it's better to burn out than fade away

מחלת נפש אצל בן משפחה

מה עושים עם מחלת נפש אצל בן משפחה?

ביום שתראו את הסימנים הראשונים למחלת נפש כלשהי אצל בן משפחה שלכם, תאמינו לי שיש להתייחס אליהם ברצינות רבה. מחלת נפש אצל בן משפחה מחייבת טיפול מוקדם בשילוב תמיכה והתערבות ומהלך כזה יכול להוביל לתוצאה טובה בתחילת הדרך. יש לעודד את האדם להתייעץ עם רופא כללי או פסיכיאטר לשם קבלת הערכה ראשונית בזמן. אם בן המשפחה מושפע מהמחלה, יש להחליט לגבי רמת התמיכה והטיפול לפני שההשפעות של המחלה יהיו קשות לא רק עליו, אלא גם על כל המשפחה יחדיו.
פרק ראשון בסדרת כתבות בנושא…

כמה חשובה המשפחה למתמודד נפש

ישנן מחלות נפש רבות כמו: מאניה דיפרסיה, סכיזופרניה, הפרעות אישיות, או.סי.די, דיכאון ועוד. כל אחת מהן שונה מאוד מהשנייה לעיתים בתסמינים ובדרכי הטיפול והתמודדות איתה.
עם זאת, בכל אחת מהמחלות הללו בני המשפחה של החולה חייבים לתת לו המון תמיכה וסיוע ונדרשים להתמודד אף הן עם הסערות והקשיים שמתלווים למחלת הנפש של בן משפחתם, בין אם מדובר בהורים, אחים, בני זוג וקרובי משפחה נוספים.
המצוקה אותה חווה בן משפחה אשר סובל ממחלת נפש עלולה להתבטא ברגשות איומות כמו אשמה, כעס או בושה. כל אלה ללא סיוע ותמיכה של המעגל הקרוב יגרמו לתחושות האלו להתעצם ולהיות הרבה יותר קשים מנשוא כאשר ישנה מחלת נפש אצל בן משפחה. הכרה ברגשות אלו היא הצעד הראשון בדרך לאיזון והקלה. יש צורך בסיסי להפנים אצל בני המשפחה שהמחלה אינה מגיעה עם רשימת אשמים. גם הרצון להקטין מסבלו של המתמודד ו"לעודד" אותו שהכל בסדר ושעם קצת כוח רצון הוא יכול "לצאת מזה" יכולים לגרום לתחושת ניכור ותיסכול יותר גדולים לחולה. יש לטפל במצב בדחיפות, כולל טיפול והדרכה של בן המשפחה אשר מטפל בחולה בין היתר.

בחצר המחלקה תמצאו לרוב את המבקרים הבאים עמוסים שקיות אוכל ופינוקים

מחלת נפש אצל בן משפחה – הסטיגמה

בשנת 2002 אושפזתי לראשונה עקב התקף מאני חריף בבית חולים פסיכיאטרי טירת הכרמל. בזמן שהותי שם במשך כחצי שנה נאלצתי רוב הזמן לשהות שם לבד עם מעט מאוד ביקורים מצד בני המשפחה שלי. כל אחד היה עסוק בחייו ולרוב אמא שלי הגיעה פעם בשבוע עם קצת דברים בשבילי ולשיחה עם הצוות הרפואי לקבל עידכונים לגבי האבחנות שלי ומצבי. הקושי הנפשי שלי בזמנו היה קשה מאוד כי ראיתי במחלקה שלי מספר מתמודדים שגם כמוני קיבלו מעט ביקורים לעומת אחרים שעל בסיס יומי הגיעו אליהם מבקרים: הורים, אחים, דודים, בני זוג וחברים. עבורי זה היה כמו מלח על הפצעים ולעיתים רבות מצאתי את עצמי "נשען" על האנרגיה הטובה של הביקורים של אחרים ושואב מהם כוח. בשיחות שלעיתים ערכתי עם בני משפחה שהיו מבקרים עלתה הסוגייה של ההסתרה, איך מדברים על האישפוז של היקר להם בעבודה, בשכונה, בלימודים וכ'ו. כבר אז הבנתי שלמרות הרצון האמיתי והחזק שלהם לבוא ולתמוך במתמודד באישפוז, הם מתמודדים בעצמם עם סטיגמה קשה מול "העולם שבחוץ". הסטיגמה הזו הינה מעצור מאוד חזק בהמשך הטיפול כאשר ישנה מחלת נפש אצל בן משפחה שיוצא מהאישפוז חזרה אל הקהילה, הביתה, למשפחה שלו. הוא נאלץ להתמודד עם מבטים מוזרים וליחשושים מאחורי גבו שבמקרים מסויימים עלולים להיות טריגר ולהוציא אותו מהאיזון שכל כך חשוב לו לחיים תקינים.

מה קורה באישפוזים הפסיכיאטריים? מישהו מטפל בך?

רק באישפוז השלישי שלי זה היכה בי, משהו פה לא בסדר!!! המתנתי לי בסבלנות אין קץ עד שיגיע יום שלישי ותהיה אסיפה שבועית עם הפסיכיאטר של המחלקה, העו"ס והאח הראשי עם כל המחלקה כדי להטיח בהם בפרצוף: "כל הבית חולים הזה מרכז את כל המאמצים לטפל במתמודדי הנפש, לתת תרופות, לעשות שיחות, לתקוע שעות בריפוי ועיסוק. אבל לא פחות חשוב מזה, ובמקרים מסויימים אפילו יותר, אתם לא מטפלים בכלל בבני המשפחה שאין להם בכלל מושג מה עושים עם זה! כשיש חולה כרוני כמו סכרת למשל, אז בבית חולים המשפחה מקבלת הסבר קצר איך להזריק אינסולין ונגמר הסיפור, פה אף אחד לא עוזר לבני המשפחה לעזור לנו וחבל! אנחנו יוצאים וחוזרים לאישפוזים לא פעם בגלל שהקהילה ובראש ובראשונה המשפחה שלנו לא יודעת להכיל אותנו, להתמודד איתנו ואיך לעזור לנו. יותר מזה? לפעמים הם ממש עושים לנו נזק! זה אבסורד עצום כאשר ישנה מחלת נפש אצל בן משפחה"
שאר המאושפזים מהמחלקה התעוררו לתוך הדיון ולבסוף הצוות הרפואי הודה שאכן כך מתנהלים הדברים בבתי החולים ושחבל שכך. אין תקציבים להדרכת משפחות כראוי וממה שידוע כיום יש רק עמותה אחת בשם מיל"ם ששייכת לאנוש שמטפלת רק בבני משפחה של מתמודדים עד רמה מסויימת.

אם כבר זוג חברים טובים באים לבקר, עדיף לבוא עם אוכל טעים….

איך זה להיות בן/בת זוג של מתמודד נפש?

זה נושא לפוסט חדש בפני עצמו, תעקבו אחרי הפרקים הבאים…

כמה עצות שיכולות להיות שימושיות בנושא:

1. אספו ידע מקצועי על המחלה, חפשו אותה באינטרנט, גם באנגלית, היכנסו לקבוצות ידע בפייסבוק, זיכרו שידע זה כוח וככל שתדעו יותר מהתחלה מול מה אתם עומדים כך יהיה קל בהמשך הדרך ולא תהיו מופתעים.
2. אל תהיו לבד בזה! שתפו וקבלו תמיכה מחברים קרובים, אפילו כאלה שאינם קשורים בכלל למשפחה, ספרו להם בגילוי לב ותופתעו לגלות שתכירו עוד ועוד מקרים שהיו מתחת לאף שלכם.
3. תנסו להיעזר בשכנים כדי לבלות יותר זמן בביקורים באישפוז אצל המתמודד.
4. חלקו את הנטל באופן שווה בין בני המשפחה, לפי יכולתו וכשרונו של כל אחד.
5. החיים שלכם לא נעצרו, לכו לבלות, להנות בהפוגות, קרוב המשפחה שלכם זקוק לכם מאושרים ומלאיי חיים.
6. בידקו מהתחלה אם יש כיסוי ביטוח פרטי שיפצה אתכם על אבדן הכנסה בגלל הטיפול בבן המשפחה, לאורך זמן אתם עלולים למצוא את עצמכם נכנסים לחובות לא קטנים בגלל זה.

לסיכום, כאשר ישנה מחלת נפש אצל בן משפחה, האם יש מה לעשות?

בהחלט, ואף יותר מזה, משפחה תומכת, אוהבת, מכילה ולא שיפוטית יכולה להיות ההבדל הגדול בין חיים תקינים ונוחים בצל ההתמודדות לבין אישפוזים חוזרים ונשנים עד למצב של בעיות כרוניות קשות שיובילו לניתוק מוחלט של בן משפחה מהסובבים אותו. זיכרו שאף אחד לא בוחר להיות חולה מרצונו החופשי, אף אחד לא שולט בתסמיני המחלה שלו, זיכרו שיום אחד גם לכם זה עלול לקרות ואף אחד לא חסין לעולם. ישנם לא מעט אנשים מפורסמים ומשפיעים מאוד כל אחד בתחומם שלמרות מחלת או הפרעת הנפש שלהם ניהלו חיים שלמים והגיעו להישגים יוצאי דופן.
אם יש תרופה שאף מפעל תרופות לא יוכל להמציא, זו ללא ספק תרופת הפלא של תמיכת בני המשפחה בחולה.

מוזמנים לרשום בתגובות עוד עצות איך אפשר לעזור במקרה של מחלת נפש אצל בן משפחה