____________ DaddyBipolar

הבלוג לחיים, הורות וזוגיות עם בעיות נפשיות

פרולוג — ינואר 5, 2016

פרולוג

היי, לכו כולכם לקיבינימט כוסראבו אעמק ערסססס!
סליחה, זו היתה התסמונת טורט שלי.
טוב נו לא באמת, אבל רציתי שורת פתיחה שתביא אתכם להמשיך לקרוא.
אז אהלן, אני אביקאט, כן כן, אבי החותך ולא אבי החתול, יש סיפור מאחורי זה אבל זה לא הזמן אז תזדיינו בסבלנות.

10646798_10152738568694450_4050299936344818527_n (1)
קליק פה לפרופיל הפייסבוק של אבי

לצורך הפשטות אפשר לקרוא לי אבי.
אני בן 37 אם לא סופרים את ה-9 חודשים בבשא"ש (הבטן של אמא שלי).
גרוש מאז 2013, אז צריך להוסיף לי עוד 14 שנים כמו בשנים של כלב לגיל בתכל'ס.
יש לי שתי יצירות מוצלחות ביותר, יצירה אחת בת 6 שעונה (כשאין לה הפרעות קשב וקשב) לשם איוה (נכון, כמו הרובוטית מהסרט Wall-E). ועוד יצירת מופת בשם ליבי שהיא בת חמש והיא תמיד תהיה האחרונה שאוכלת בשולחן.
לא יודע מה קרה וכמה שתיתי אבל מפה לשם אני מצפה לעוד תינוקת עוד חודש ככה (יש בי עוד החשד שהבת זוג החדשה שלי קנתה סם אונס באיביי). אז מזל טוב וכאלה תמתינו רק אחרי הלידה.
התינוקת מצטרפת לשתי הילדות של הבת זוג שלי מהנישואים הקודמים ולשתי הילדות שלי מהנישואים הקודמים אז ככה שאני והיא נגדל יחד 5 בנות ו…רגע, מה לעזעזל?!?! איך הפכתי בלי לשים לב לחרדי!?!? אינעל העולם, איזה פחדדדדדד! וגם יש לנו כלבה גורה מעורבת בת 5 חודשים! פאק, מה חשבתי לעצמי?? טוב שטויות, שיגדלו את עצמם.

מפה לשם ,אני היום קיבוצניק מזוייף בקיבוץ המעפיל יחד עם הבתזוג שלי.
איפה זה אתם שואלים? או! שאלה טובה. אז ליהודים בינכם זה ליד חדרה. לערבים שבינכם זה ליד באקה אל גרבייה.
ברוב שנות חיי הייתי איש צילום, מגיל 14 עסקתי בזה בקטע מקצועי עד שבאו הגירושים ואז החלטתי לעשות הפסקה ולקחת חופש מהכל. צילום של מה? האמת חוץ מצילום רנטגן ו- MRI אפשר לומר הכל.

כמה עובדות יבשות שלא ישאירו עין יבשה עליי:186H
צנוע!!! אין ספק, חסר מודעות עצמית אבל בעל צניעות עד אין קץ.
סוג של אהבל!!!! כן כן, מודה, זה קורה לי, לא יודע איך אבל יש לי את זה.
שנון!!! לא כמו ביאליק, גורי אלפי או עומר אדם, אבל ככה בדרכי המיוחדת.
אוטודידקט!!! זה המשך של נושא האהבל, לא יודע לשבת וללמוד, לומד הכל לבד.
נוטה להתווכח!!! ואל תנסו להתווכח איתי על זה לרגע!
מצחיק!!!! רק את עצמי, ממש לא מעניין אותי מי צחק איתי יחד, בעיה קצת.

 

בנוסף בדברים שעושים לי טוב בעולם הזה:
בעלי חיים (במיוחד כלבים),11822778_10153484470144450_7762475339925272468_n
בישולים,
אופנועים,
האקס-בוקס של הילדות שלי,
המרשתת (סוף סוף נזכרתי להשתמש במושג הזה!!!),
סרטים בקלונוע (כן כן, אפשר להוריד במחשב אבל אני אוהב את האולם הגדול),
לאונן (אופס, אמרתי את זה הרגע?? סורי)

בקיצור, אחרי שחפרתי אני אספר לכם את הדבר שלדעתי הוא המתנה הגדולה שלי.
המתנה שלי היא בי פולר, דו קוטביות או כמו שאתם בוודאי מכירים בשם הנפוץ יותר – הפרעת המאניה דיפרסיה (לא יודע למה זה הפרעה, לי זה לא מפריע, ולכם??).
אני קצת שרוט מאז 2002, חי עם זה בשלום בעזרת כמה כדורים לבנים
(ביאסתי אותכם נכון? הייתם בטוחים שהם ורודים או צהובים??)כדורים צבעוניים
אומרים שזו הפרעת האומנים או "הרולס רוילס" של הפרעות הנפש, אני די נוטה להסכים.
אני חבר בקהילה מאוד מכובדת של אנשים גדולים מהחיים שגם התמודדו עם הדו קוטביות שלהם.
אם יעניין אותכם מה זה בדיוק, איך משלבים הפרעות נפשיות עם הורות וזוגיות, לעזור לנתץ את הסטיגמה השלילית שקיימת, להבין חלק מהדברים הלא מוסברים שעוברים עליכם אישית בזמן משברים ועוד, אז תמשיכו לקרוא בבלוג שלי ותוכלו לקרוא דברים שיגרמו לכם לדמם מהעיניים.
סתם, בצחוק, אל תדאגו לעיניים, הכל בסדר.

20150825_183602
מימין לשמאל: ליבי, אבי ואיוה

 

מודעות פרסומת
10 עצות לגבר שעושה כביסה — יולי 31, 2017

10 עצות לגבר שעושה כביסה

אזהרה: פוסט זה עלול להיתפס כמתייג וסקסיסטי. אל תיקחו את זה אישית, אני הרי העוזרת בית, אז מותר לי. המצב הוא כזה: כמות הבגדים המלוכלכים בבית שלנו מגיעה למעל 8 מכונות בשבוע, וזה בלי מגבות ומצעים. אז בלית ברירה, נהייתי מומחה כביסה מספר אחת, ובאתי לתת לכם טיפים. רוצים לשמוע?

WhatsApp Image 2017-07-28 at 20.41.10

  1. לכבס – מאז שלימדתי את הבנות לעשות כביסה בעצמן זה ממש קל. אני רק צריך לתת את ההוראה. ורצוי גם למיין. ולהוציא דברים מהכיסים. ולפקח. וללחוץ על הכפתורים. טוב, נו. אני מכבס עדיין. זה ישתנה בקרוב, אני מקווה.. בשביל מה יש לי 5 בנות?
  2. לתלות – קנו מייבש!
  3. לקפל – קחו לכם אישה ובנו לה שולחן נמוך וספה נוחה!
    WhatsApp Image 2017-07-30 at 12.41.52 (1)
  4. החלפת בגדי קיץ וחורף – בשביל זה ברוך השם ישתבח שמו יש לי חמה נהדרת מהסרטים. היא מגיעה ועוזרת לנו (כלומר עוזרת לאשתי) להשתלט על הררי הבגדים שבעונות המעבר ממלאים את כל הקומה העליונה בבית. ממליץ לכם לארגן אחת.
    או שתיים – גג.
  5. גרביים – כל פעם אני מופתע מחדש להכניס למכונה 5 זוגות ולקבל בחזרה 7 גרביים בודדים. או בודדות. תלוי את מי שואלים. בכל מקרה, צריך לזווג. מי מזווג? בשביל מה עשיתי מיליון ילדים? יאללה בנות, הנה ריפוי בעיסוק, קחו את הגיגית עם כל הגרביים הבודדות והעצובות האלו ותעשו להן מצוות שידוך.
    20150423_130547
  6. ריח וכתמים – הנושא הזה לא נעים, די מסריח אם נהיה כנים פה אבל לשמחתי מצאנו (בזכות המלצה של חמתי מסעיף 4') את אריאל בייבי ג'ל. תשמעו, מסתבר שהרבה יותר נוח לשפוך את הסבון ישר למכונה. זה יוצא נקי, רך, נעים והכי חשוב – אני יודע שהתינוקת מקבלת מוצר שתפור במיוחד בשבילה ושומר על העור שלה. דאגה אחת פחות.
    הכתמים יוצאים בקלות מהבגדים והבדים רכים. וכשאני מדבר על כתמים זה כולל את כל התאונות האפשריות שעפרי עושה על הבגדים שלה, כולל! התאונה הכי קשה שיש בתחום התינוקות – קקי גב.
    תכל'ס – אם אשתי מרוצה – אז אני מרוצה.

WhatsApp Image 2017-07-30 at 12.41.53

7. בגדים הפוכים. היצורות הגמדות האלו, שאלוהים ישמור אותי, הן מורידות את הבגדים הפוכים וזורקות ככה לסל כביסה. למה אני שואל? למה?! מה קשה להקשיב לאבא ולשים את זה לא הפוך!! אינעל העולם! אז מה עושים נגד זה? האמת כבר לא יודע. כשתגלו תגידו לי. בינתיים אנחנו מקפלים את מה שהפוך ומשאירים הפוך כדי שילמדו. זה לא עזר.
8. גיהוץ – סוגיה קשה. הכלל הוא שמי שלובש הוא המגהץ. ככה יוצא שאף אחד לא לובש יותר מפעם אחת את הדברים שדורשים גיהוץ והם נערמים מקומטים (אבל נקיים!) בארון. בפעם הבאה שהולכים לקנות בגדים – הולכים על טריקו וזהו.
WhatsApp Image 2017-07-31 at 13.59.16

9. בגדי נשים – איפה השרוולים? איפה זה מתחיל ולאן זה נגמר? מה זה השכבות האלה, פתאום תוקפים אותך כפתורים ורוכסנים. ואחרי שחשבת שהתמודדת עם זה בכבוד, היא מגיעה ואומרת לך: מאמי, זה בכלל בארון תליה. אז הטיפ הכי חשוב הוא: תתרחקו מבגדי נשים. אל תנסו אפילו להבין.
CTB_0020
10. לסיכום: אני חושב שבגדים חד פעמיים יכול להיות אחלה סטארט אפ. או לפחות עד שהחורף יגיע – אפשר בלי בגדים בכלל כמו ששחר בן צור (מוניקה סקס) מציע בחוכמה רבה.

הקליפ הנהדר של שחר בן צור להנאתכם

מוזמנים להגיב, להטריל, להמליץ ולשתף.

ילד בררן ילד עקשן, בוא לשולחן. — ינואר 26, 2017

ילד בררן ילד עקשן, בוא לשולחן.

אני יודע מהנסיון שלי שכשיש לכם 5 ילדות אין סיכוי שתכינו ארוחה אחת שכולן אוהבות.
לכן, בשם המדע, החברה ופרס נובל לאנושות – לקחתי על עצמי אתגר להנדס ארוחת ערב חדשה לילדות ושכולן ירצו לאכול.

כשהייתי בנהריה בפעם האחרונה לשים את הילדות בבי"ס (זה תמיד מעציב אותי אז אני צריך להתנחם במשהו) ניצלתי את ההזדמנות כדי לקפוץ ולבקר בחנות המפעל של זוגלובק ולהכין מזה מתכון בסרטון.
אז בקול תרועה רמה אתם מוזמנים לנסות את הבקר צנוברים על לחמעג'ון של חן ושלי ולהגיד לי מה דעתכם!
וכדי שיהיו עוד מתכונים בעתיד אשמח שתפרגנו ותשתפו הלאה את הסרטון כדי שאדע שיש ביקוש למתכונים מצולמים ושאני לא סתם משקיע לחינם…עשינו עסק?

avi_2822

אז הנה המתכון המלא:

מצרכים:
חבילת בצק עלים מרודד
חצי קילו בשר בקר טחון
צנוברים
בצל גדול
שמן זית
מלח
פלפל
סומסום
נייר אפיה
תוספות אפשריות: תירס, פטריות, חלמון ביצה

AVI_2813.JPG

הוראות הכנה:
קוצצים את הבצל לחתיכות קטנות,
מוסיפים את הבצל החתוך למחבת חמה עם שמן זית,
לאחר שהבצל מזהיב מוסיפים את הבקר הטחון ונותנים לו להתבשל ע"י הקפצה ועירבוב מידי כמה דקות, מתבלנים את הבשר עם מלח פלפל,
את הבצק עלים המרודד מוציאים וחותכים לרצועות מלבניות\מרובעים או משולשים,
מוסיפים לאחר כמה דקות את הצנוברים לבשר (כדי לא לשרוף אותם),
מעבירים מברשת עם שמן זית על הבצק עלים ואז מוסיפים מעליו סומסום,
על הבצק מוסיפים את הבשר המוכן מהמחבת, מניחים על מגש עם נייר אפייה, מדליקים את התנור על חום בינוני ומכניסים את הלחמעג'ון לתנור למשך כ-20 דקות. מומלץ מאוד להציץ מידי פעם ולראות את העסק שלא ישרף לכם.
אפשר להוסיף לחלק גם תוספות וזאת לפי הטעם האישי שלכם.
אני אישית אוהב לאכול עם טחינה ביתית ולשים בצד מלפפון חמוץ, זיתים וסלט חי.

רוצים לראות סרטון של המתכון?
https://www.facebook.com/plugins/video.php?href=https%3A%2F%2Fwww.facebook.com%2Favicut%2Fvideos%2F10154947449389450%2F&show_text=0&width=560

לא לשכוח לעקוב אחרי הבלוג!

בתאבון!

על נסיונות של אב מניק לשתות קפה — ינואר 2, 2017

על נסיונות של אב מניק לשתות קפה

מתעורר לי בבוקר.
סליחה.
מתעוררת לה בבוקר. היא. התינוקת.. אני פוקח עין תורנית: "תחזרי קצת לישון, תני עוד שניה..". לא. היא כבר עירנית, מוכנה לעוד יום מפרך של להתיש את אבא. ככה מתחיל כל בוקר אצלי מאז שהפכתי לאבא במשרה מלאה. מפרגן לאשתי (המדהימה) קריירה, ונשאר עם התינוקת החייכנית המשותפת שלנו. הבעיה היא שלא תמיד היא חייכנית. היא גם לפעמים צווחנית, מטרידה או סתם דבק של אבא.

אז אני אנסה לתאר עבורכם את הנסיונות שלי לשתות כוס של קפה בנחת. לא עוד גישה יומרנית של לקרוא ספר או לנהל שיחת טלפון. רק קפה. מוצר צריחה בסיסי.

AVI_1265.JPG
נשמה של אבא

 

הנה ציפור!

20160308_155846.jpg
כשצריך לעשות הסחת דעת כל האמצעים כשרים כולל בזוקה

אני מנסה להסיח את דעתה במשחק עם בזוקה הכלבה הצנחנית, עם שלל צעצועי התפתחות (ככה קוראים להם. נשבע לכם!), ספרים צבעוניים… לוקח את הקפה המהביל שלי. מריח לגימה ראשונה. והופ. הילדה המתוחכמת מעדיפה לאסוף את ה XBOX שלי ולשחק בכבלים שלו. "חצופה קטנה, זה משחק של אבא, לא של עפרי!" אני נוזף בה והיא מביטה בי בחיוך תמהוני.. היא תהיה שחקנית XBOX מהוללת כשתגדל, אני מנחם את עצמי. הקפה ממתין לי על השולחן.

 

מלחמת התשה

נסיון שני מתחיל במשחק פעיל שלי עם הקטנטונת. אני מעיף אותה באוויר, מדגדג אותה. עושה לה קולות ופרצופים. היא מתגלגלת מצחוק. אולי זה יספק אותה? אני תוהה וניגש לקפה הפושר

AVI_1269.JPG
לא משנה כמה אני מנסה לעייף אותה זה לא הולך

שלי. היא רואה אותי מתרחק ומתחילה לקטר. הקיטור הופך לנהמות (כאלה כמו של דובים, רק שדובים ישנים מדי פעם). אני מרגיע אותה מרחוק. זה לא מספק אותה. היא פוצחת בבכי. "אבא נטש אותי. אני לא עומדת בזה", הבכי שלה אומר לי. "תירגעי, את עוד תרצי שאני איעלם בקרוב מאד… מכיר אתכן, נשים!" אני זורק לעברה. אבל היא בשלה.. ואני לאחר לגימה שהותירה טעם של עוד חוזר למנהלת הקטנה שלי. לא קיבלתי עדיין שחרור.

 

זמן סיגריה?

AVI_0219.JPG
זאת בזוקה

"בואי", אני לוקח אותה לטיול בגינה. "נלך לראות קצת טבע…" ואני אולי אצליח להגניב גם סיגריה עם הקפה הצונן שלי… חולפת לי מחשבה בראש. וזהו. היא חלפה ונעלמה. כי הילדה החליטה שהיא כלב. הולכת ואוספת את כל העצמות של בזוקה ומתחילה לטעום אותן זו אחר זו… "טוב, די!" אני מאבד לרגע קטן מסבלנותי. והיא? נעלבה. אבל ממש. כאילו הרגע נגעתי לה לפחות בשד העדתי. מתחילה לבכות בכי של "איך אתה עושה לי את זה? אתה אבא רע!". אני עוזב את האייס קפה שלי. לוקח את הבובונת מחריבת השמחות בידיים והולך איתה חזרה הביתה.

 

אולי גלישה קצרה?

AVI_0272.JPGמתיישב איתה ליד המחשב. היא מתחילה לחפש עכבר ועוד חוטים ושקעים לדחוף בהם את אצבעותיה הקטנות. האינטרנט איטי ואני כבר על קוצים. כנראה משהו שם דורש טיפול. נזכר במעומעם שהאשה ביקשה שאטפל ואזמין טכנאי. עוד מטלה לצ'קליסט הבלתי נגמר של עקר הבית. שיחת טלפון לבזק? אין מצב שהמנהלת תיתן לי אפילו להתחיל בשיחה. מתיישב איתה ליד תיבת כלי הנגינה. היא מתחילה לתופף בתוף המרים (היא תהיה מתופפת דגולה כמו אבא שלה!) ואני תופס בשניה של הברקה את הסלולרי שלי. נכנס לאתר בזק self service ובתוך כמה דקות מוצא את מבוקשי. מזמין טכנאי ועל הדרך מוודא שכל החשבוניות שולמו.

 

גאה בעצמי! אמנם לא הצלחתי לשתות קפה, אבל לפחות את המטלה של האשה ביצעתי בהצלחה! והי, אפילו שרדתי מסע מפרך עם תינוקת כדי לספר על זה לחבר'ה!

קל, פשוט, יעיל ואם אתם לא מכירים עדיין, תכירו:

https://bmy.bezeq.co.il/?TS011fdeb0_id=3

כבר נרשמתם לבלוג שלי כדי לקבל עידכונים על פוסטים נוספים?
לא? כן? אולי תגיבו כבר?
אההה, יש למטה גם אופציה להגיב. אני אישית לא קורא כלום אבל אם בא לכם…

 

הגדג'טים הכי שווים לחובבי צילום בבלק פריידי — נובמבר 23, 2016

הגדג'טים הכי שווים לחובבי צילום בבלק פריידי

אז קודם כל לפני שצוללים פנימה בואו נזכור שכולנו ישראלים ואין סיבה שנשלם יותר ואם אפשר לקבל עוד הנחות, כפל הנחות, מבצעים ומתנות אז אדרבא תביאו. אז אם כבר עושים קניות בהנחות ענק, אני מציע שתרכזו את כל העניין הזה דרך אתר מגניב שנקרא קאשבק ועוד תוכלו לקבל כסף בחזרה על כל קנייה! אז סרג'יו, אל תהיה פראייר…
להיכנס לאתר לחצו כאן

אז פיספסתי את יום הרווקים הסיני אפילו שאני קצת מרגיש לא נוח עם סינים רווקים בכל זאת.
אבל היי! הנה הזדמנות להשלים ציוד לחבר'ה בינינו שאוהבים צילום וסתם נהנים מכל מיני גאדג'טים מיוחדים בקנייה אימפולסיבית לחלוטין תוך כדי הצדקה ש – "מה לעשות? זה פאקינג בלאק פריידיי!!!"
אז מה שלרובנו אין מושג למה יום שישי שחור ומי הם אותם הרווקים הסינים אבל היהודי שמח כשיש הנחות אז יאאלה קדימה בואו נראה מה אפשר לעשות.

ונעבור לביזנס
יש לי שכן פה בקיבוץ שיש לו עסק לשרותי רחפנים וצילומים, אמנם ברמה מאוד גבוהה אבל אני תמיד מסתכל עליו מהצד ומרגיש קצת דיגדוג בידיים להעיף רחפן ולצלם. מי מאיתנו לא רוצה?
אז אמנם אין בכיס מספיק כסף לרחפנים והגו פרו היקרים שיש לו אבל הנה מצאתי איזה משהו שנראה לי מגניב לגמרי ובמחיר מטורף:
קישור לרחפן

%d7%a7%d7%9e%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%a7%d7%90%d7%a9-%d7%91%d7%a7

נמשיך? נמשיך…
זה מיועד לצלמי סלולרי שבנינו, האמת שגם המקצועיים מידי פעם נתקעים בחיים הפרטיים שלהם ונאלצים להסתמך על צילום עם הסמארטפון.
מה עושים כשאין לנו מספיק אור, למשל באיזה מסעדה? פאב? ברכב בחושך? אבל בכל זאת אנחנו ממש רוצים לצלם משהו? האור של הפלאפון די מעפן, הקירבה שלו לעדשה גורמת לאנשים להיראות עם פנים שטוחות ולעיתים זה גם עושה עיניים מפחידות.
אז הנה פיתרון גאג'דטי נחמד שמשמש למעשה כתוספת תאורה עם הארכה דרך כניסת USB שתואמת את המחבר למגוון סמאראפונים.
למה שלא יהיה באוטו אחד כזה ליתר ביטחון במחיר כזה מצחיק בעזרת קאשבאק?
קישור לפנס

%d7%a7%d7%9e%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%a7%d7%90%d7%a9-%d7%91%d7%a71

עוד אחד נוסף? נו שיהיה….
נוסעים הרבה על הכבישים? נכון יש את החשש הזה שאיזה שוטר יחליט סתם ליפול עליכם שלא עצרתם בעצור או עברתם באדום או השתמשתם בסלולרי בנהיגה? הכי טוב שתגנו על עצמכם עם מצלמת דשבורד שתקליט לכם את הנסיעה כולה. אחרי כמה מחזורים שלא משכתם קובץ היא פשוט תדרוס את החומר הישן וככה תמיד המצלמה דואגת לצלם את הכביש או אפילו אפשר להפוך ולצלם את פנים הרכב. היא כוללת גם חיישן GPS וטוב שיש עוד "ביטוח" שיכול לחלץ אתכם מקנס של מאות שקלים לחינם.
חוץ מזה, אם חלילה תהיה תאונת דרכים מולכם תמיד תוכלו לשלוח את הסרטון לצינור ולהיות מפורסמים…
קישור למצלמת דשבורד

קמפיין קאש בק2.JPG

לסיכום,
אפשר קצת לשחרר את המפלצת שופינג מתוך נפשכם החסכנית כל השנה, לקנות משהו שלא תמיד חשוב שיהיה אבל אם כבר יש מחיר כזה משכנע? למה לא.
ממליץ לכם להזדרז עם הסיפור כי המבצעים השווים ממשיכים רק עד יום שישי הקרוב, הבלאק פריי דיי המפורסם. אחרי זה הכל חוזר רגיל עד לחגיגה הבאה, אגב, אתר קאשבק ממשיך לתפקד כל השנה עם הנחה נוספת אז אם תרצו לקנות סתם ככה ביום חול תחסכו עוד כמה אחוזים דרכו.
ואם אתם לא אוהבים להיות פראיירים ורוצים עוד כמה אחוזי הנחה על ההנחות הקיימות של בלאק פריי דיי, תהיו צודקים ותרכזו את הקניות שלכם בקאשבק.
חוץ ממה שהבאתי לכם פה תמצאו עוד המוווון דברים אחרים שאולי ידליקו אתכם יותר. אבל אם כבר מצאתם משהו שווה אל תהיו בונקר, תשתפו עם אחיכם שבכל זאת סיפר לכם על קאשבק.
יאאלה קרחנה!!!
תנו להיפומאניה שבכם להשתולל יום אחד!

20160611_135011
זה מה שיום קניות גדול ברשת גורם לאנשים לעשות




https://www.googletagmanager.com/ns.html?id=GTM-T9SDJL3

ילדים עם אלרגיות לאוכל-מה הקטע של זה? — אוקטובר 31, 2016

ילדים עם אלרגיות לאוכל-מה הקטע של זה?

לפני שבוע יצא לי לפגוש את יותם החבר שלי מהצבא. אחרי הרבה צ'אפחות (די כואבות אני חייב לציין) ישבנו על בירה והתחלנו לדבר על הא ועל דה ובעיקר על הא. מפה לשם הוא העלה בשיחה את נושא הבריאות של בנו הקטן שבחודשים האחרונים סבל מאלרגיה לבוטנים, על כל הבלאגן שהתווסף לזה והטיפול. אז מה הסתבר לי? שלמרות ששפר מזלי וכל 5 הילדות שברשותי (טוב, רק 3 ביולוגיות אבל אל תהיו קטנוניים) אינן סובלות נכון לכתיבת שורות אלו מאלרגיית מזון כלשהי, התחום הזה מאוד נפוץ ויש לא מעט הורים מתוסכלים וילדים סובלים. אבל יש בשורות טובות, חכו לסוף. רגע, חכו לסוף אני רציני, אל תדלגו לי עכשיו על הפוסט, זה מעליב, קצת נימוס!!!

20150704_170712

אז מה זה בכלל אלרגיות למזון בקיצקוצ?

אלרגיה בקרב ילדים זה משהו שהופך להיות מכה אצל הרבה ילדים בעשורים האחרונים ובהחלט רואים עלייה של מקרים לעומת לפני 10, 20 שנה ככה. למה? אנערף, המדענים עוד מנסים להבין למה, חלק אומרים בגלל "עודף הגיינה" (אוי איך אני הולך לנפנף עם זה לכל הפולניות עכשיו) שבעצם הטענה אומרת שבגלל שכל כך שומרים על תינוקת אז הם גדלים בלי לפתח מערכת חיסונית לכל מיני שטויות של אלרגיות וכאלה.
עוד טענה זה בגלל המזון התעשייתי שאנו אוכלים (אנשי הפליאו התעוררו!)
ועוד טענה זה בגלל שחייזרים השאירו פה תרביות אלרגיה מכוכב קי פאקס.

אוקי, אתם עדיין עוקבים אחרי מה שאני כותב, מגניב.

אז אם יש לי ילדים, איך אני יודע שיש להם אלרגיה בכלל לאוכל?

הו! שאלה מצויינת. אז אם זה על העור בצורת תפרחות על העור שעלולות לצוץ לעיתים בשבועות הראשונים לאחר הלידה (אסתמה של העור או אטופיק דרמטיטיס, נשבע לכם יש מילה כזאת).
בדרכי הנשימה – בעיות נשימתיות המתבטאות בצורת נזלת כרונית, דלקות עיניים ועוד. כשהבעיות בדרכי הנשימה נמשכות לאחר גיל 6-5 ניתן לאבחן שהילד סובל מאסתמה.
בדרכי העיכול – למשל אלרגיה למזונות כמו חלב, ביצים, בוטנים. הבעיה העיקרית של ילדים הסובלים מאלרגיה למזונות שונים מתבטאת בעיקר במקומות מחוץ לבית; אצל חברים, בגן, במסיבות יום הולדת וכדומה בהם הצוות המטפל פחות מודע לאלרגיה ולמשמעותה.
על ההורים של הילדים האלרגיים למזון ליידע את הצוות המטפל בגן, לתת הנחיה לגננת או לעוזרת מה מותר ומה אסור להכניס לגן ובמידת הצורך אף לדאוג להכשיר את הצוות בגנים לתת מענה של עזרה ראשונה ולדעת כיצד לטפל בבעיות שעלולות לצוץ עקב החשיפה למאכלים אלו.

מה לגביי חשיפות מוקדמות למזונות שונים?

אז מחקרים רבים הוכיחו, כי ככל שינתן לתינוק בגיל מוקדם יותר מזון שהוא עלול לפתח אלרגיה אליו, כך הסיכוי לפתח את האלרגיה קטן יותר. אחת הדוגמאות לתופעה היא שכיחות הילדים 20160620_170837האלרגיים לבוטנים בישראל ביחס לעולם המערבי. ידוע שכמות הילדים האלרגיים לבוטנים בישראל קטנה יותר משכיחות הילדים האלרגיים לבוטנים בעולם המערבי ומשערים, כי אחת הסיבות לכך היא החשיפה המוקדמת של ילדים בארץ ל…במבה!. יש תפיסה של מומחים כי ילדים שהם בסיכון משפחתי לפתח אלרגיה למזונות – מומלץ לחשוף אותם כבר בגיל קטן מאוד למזון אליו הם עשויים להיות אלרגיים ובכך להפחית את הסיכון. למשל, ילדים שיש במשפחה שלהם אלרגיה לחלב פרה, ההמלצה היא שגם אם התינוק יונק, כבר בשבוע השני לתת לו טעימות של חלב ממקור פרה. לאחרונה הופיעו עבודות מחקר אמינות המאשרות תאוריה זו. באחת העבודות הוכח מעל לכל ספק כי חשיפה לבוטנים (על ידי אכילת במבה למשל)  בגילאים שבין 11-4 חודש מקטינה הסיכוי לפתח אלרגיה לבוטנים ב-85%. עבודה זו גם מסבירה היטב מדוע אלרגיה לבוטנים שכיחה באנגליה בה נמנעים ממתן מוצרי בוטנים עד גיל 3 שנים לעומת זו שבארץ בה החשיפה לבמבה הינה בשנת החיים הראשונה.

שמעתי על חשיפות חוזרות על עצמן נגד אלרגייה, מה זה?

כשמתחילים לחשוף תינוק יונק למזונות מוצקים חשוב לבצע את החשיפות בצורה הדרגתית וחוזרת על עצמה. כלומר, לתת להם כמויות קטנות של מזונות כל פעם ולחזור על החשיפה במשך מספר ימים.

יש תועלת בשימוש במשחות נטולות מרכיבי מזון?

לא נולדים עם אלרגיה, אלרגיה מתפתחת בעקבות חשיפה לגורם האלרגני. ידוע, כי ילדים עם בעיות עור אלרגיות עלולים לפתח גם אלרגיה למזונות שונים. הסיבה לכך היא שילדים הסובלים מאלרגיה של העור משתמשים במגוון משחות שעלולות להכיל שאריות של מזון, כמו שאריות בוטנים, סויה או טחינה. ההמלצה של המומחים היא להקפיד למרוח על העור משחות שלא מכילות שאריות של מזונות מכל סוג שהוא.

מה עוזרת הקפדה על לחות?

להקפיד לשמור על לחות העור אצל ילד עם אטופיק דרמטיטיס- עורם של ילדים עם אלרגיה של העור נוטה להיות יבש ולכן על ההורים להקפיד לטפל בעור ולשמור על הלחות שלו בכל מחיר באמצעות משחות שלא מכילות מרכיבים המכילים מזונות.

איך להפחית את מינון החרדה?

 

אחת הבעיות של ילדים אלרגיים למזונות בעיקר, היא החרדה. ילדים אלו לא יסכימו להכניס לפה בשום מחיר חלקי מזון שהם אלרגים אליהם, לפעמים יש חשיפה למזון שעלול להיות אלרגני,20160831_112450בעיקר כאשר הילד נמצא באירועים מחוץ לבית אז ההמלצה היא להקפיד ליידע את הסביבה, להימנע מאכילת מזונות שלא יודעים מה הם מכילים בדיוק ולקחת יחד איתכם תמיד בתיק טיפול עזרה ראשונה בכל צרה שלא תבוא.

יש מה לעשות!

כדי לא לסבול אלרגיות עם הילדים, אפשר למנוע זאת ולטפל באלרגיה עוד כשהיא בחיתולים. אפשר לקבוע תור בבי"ח לילדים בהדסה ירושלים שבה מתבצע בירור וטיפול במחלות אלרגיה שונות: אסטמה, שיעול, נזלות כרוניות, אלרגיה של העיניים, מחלות עור על רקע אלרגי ואלרגיה למזון. למרפאה מופנים לבירור גם ילדים עם חשד לאלרגיה לתרופות, ובעיקר לפניצילין ונגזרותיו. הבירור מתבצע כמובן תחת השגחה רפואית.

הטיפול ניתן כנגד התחייבות כספית מקופת החולים (טופס 17) או תשלום במזומן בהתאם לתעריף משרד הבריאות: 230 ש”ח לבדיקת רופא מומחה.

וכדי שלא תגידו שאני לא עוזר הנה גם קישור לטופס צור קשר שלהם.

 

1441548995003
לאכול בגן עם כולם בלי לדאוג מאלרגיות

<img height="1" width="1" style="display:none" src="https://www.facebook.com/tr?id=800145156758702&ev=PageView&noscript=1&quot; />

הרשות להתעללות באזרח — יולי 31, 2016

הרשות להתעללות באזרח

מי לא מכיר את זה?, התחושה הזו שבא לכם לתפוס גלון בנזין ולשרוף איזה רשות או חברה גדולה שמטרטרת אתכם על כלום?, החשק הזה לדפוק את הראש חזק בקיר מרוב שאתם מדברים אל הקיר?, היכולת הזו לספוג שוב ושוב את אותו הדבר ולנסות להבין למה לעזעזל זה לא נפסק? אז הנה כמה דוגמאות על שטויות של רשויות ומה אפשר לעשות בנושא. מתעללים בנו? בואו נתעלל בחזרה.

 

אין ספק שזה עלול להכניס אנשים בריאים לחלוטין למצב פסיכוטי שלאחר מכן נמצא את עצמנו אזוקים באיזה ניידת ולא נזכור מה קרה לנו ביממה האחרונה. קוראים לזה בשפה המשפטית "חוסר שפיות זמנית". זה מה שכמעט קורה לי לפעמים כשאני נאלץ לעמוד מול איזה רשות ממשלתית, מוניציפלית, תאגידית או אפילו חברה פרטית.
באמת שאני אדם נוח, אל תטעו בי, אני לא ממהר להתפוצץ, אבל כשאתה שוב ושוב חוטף את הכאפה וכולם מבינים שהצדק איתך חוץ מאותו גוף שעומד מולך, לעיתים כל מה שנשאר לכם לעשות זה להוריד כפפות של משי ופשוט להיכנס בהם חזק.

למה עף לי הקפיץ דווקא עכשיו? אז האמת זה לא בגלל משהו שקרה לי אלא בגלל שנתקלתי בכתבה הזו בגלובס על המצאה פשוטה של אפליקציה לחנייה שמאפשרת הגנה מדוח"ות בתכלס, ברמה שלא פגשנו. האפליקציה מאפשרת למשתמשים להנות מחנייה ארוכה בלי לרוץ לאוטו כל שעתיים או לקבל תזכורות מעצבנות בהודעות SMS כשאתם באמצע פגישה חשובה כדי להפעיל את השירות שוב. אמה מה? אצו רצו הרשויות ובכו בבכי קורע לב כמו זעקת הקוזק הנגזל ברגע שהבינו כי יש פה פגיעה בתרנגולת מטילת ביצי הזהב שלהן.

" השירות החדש של סלופארק מציע ללקוחות בעצם לדלג על הכיבוי וההפעלה מחדש הידני, ולבצע זאת באופן אוטומטי. מאגף הפיקוח של אחת מהערים הגדולות במרכז הארץ נמסר ל"גלובס", כי השירות מנוגד חד משמעית לחוקי העזר. בעירייה אחרת מסרו שהם צריכים לבדוק את הנושא מבחינה משפטית רשמית, כי זה לא משהו שהיה קיים עד כה, אבל על פניו לא נראה שזה עומד בתנאי חוקי העזר העירוניים."

האזרח הקטן משלם בגדול – עיריית נהריה נגדי

סיפור שהיה כך היה. מאז השתחררתי מהצבא תמיד הייתי רכוב על דו גלגלי בצורה כזו או אחרת. רוב זמני היה בערים גדולות שמבינות את מצוקת החנייה ואת היתרון של דו גלגלי בצימצום בעיות חניה שלא תופסים את המקום של המכוניות. חוץ מנהריה כך מסתבר. כשעבדכם הנאמן עבר לגור בנהריה הוא גילה יום אחד שכשהוא משאיר את הקטנוע הקטן והחביב שלו על המדרכה, בין שני עצים וצמוד לגדר ההפרדה מברזל זה מפריע מאוד לפקח הקטן והמושתן. למה זה כל כך מפריע? כי לדבריו יש הנחיה שלקטנועים בעיר אסור להחנות במדרכה.
-"איך אתה רוצה שאחנה על הכביש? איפה לשים בדיוק את הכרטיס חנייה? על החלון שאין לי" שאלתי בתמימות צינית.
-"לא, אין בעיה לשים אופנועים בנהריה על החנייה של הרכבים, לא צריך לשים פתק חנייה כמו רכבים, אנחנו לא נותנים דוחות לקטנועים" ענה המושתן הקטן.
-"אז רגע, אתה אומר לי שאתם מעדיפים בעורק המרכזי של העיר שקטנועים יתפסו חניות רכבים, יביאו עצבים לכל נהג שמחפש בנרות חנייה בשעות העומס, שיהיה מצב שאיזה חוכמולוג יחליט שהוא מזיז בכוחות עצמו את הקטנוע שלי הצידה או פשוט כשהוא עושה רוורסים הוא יפיל לי אותו כשהוא לא רואה את הכלי במראה האחורית שלו??" שאלתי שוב בנסיון להבין את ההגיון ואז המושתן הקטן אמר לי פשוט "כן", פתח את הפנקס והגיש לי דו"ח. קיבלתי בחיוך את הדו"ח ואמרתי לו
-"אין בעיה, הכל באהבה, ניפגש בבית המשפט".
אחרי יומיים שוב הגיע אותו פקח ושוב מצא את הקטנוע שלי באותו המקום. ראיתי את הקטן המושתן ניגש בצעדי בלרינה לקטנוע שלי ופותח את הפנקס. באתי אליו הפעם קצת פחות פרפר נחמד ואמרתי לו
-"רגע, מה הקטע? אמרתי לך שניפגש בבית משפט, לא? נתת דו"ח, הייתי במחלקה שלך בעירייה, ביקשתי משפט, עכשיו מחכים. אין לך מה להמשיך לתת דו"חות על אותו העניין" ואז המשותן הקטן ביקש ממני תעודת זהות. פה כבר עף לי הקפיץ:
-"לא עפת על עצמך חביבי? תעודת זהות? למה מי אתה? כשתהיה שוטר תקבל, בנתיים אתה רק פקח מעפן. רוצה לתת עוד דו"ח? תן 300 וסע לי מהעיניים, הקטנוע נשאר פה". ואז החוכמולוג שלף מתחת לקטנוע שלו חוברת דוחות מהסוג שלא רואה הרבה אור שמש והתחיל לשרבט.
-"מה זה עכשיו?" שאלתי בסקרנות
-"זה דו"ח על הפרה של הסדר והנקיון, סעיף 38(א')" השיב המושתן.
-"נראה לך שאתה נותן לי שני דוחות שונים על אותה עבירה?"
-"כן, אתה לא רוצה להזיז את הקטנוע וזה מפריע פה לסדר."
-"אל תשכח גם את הנקיון…."
-"מצחיק מאוד, עכשיו מה אתה אומר?, קיבלת 500 שקל דו"ח, אתה רוצה להמשיך ככה?"
-"כן, אין לי בעיה, בוא ניפגש בבית המשפט ונראה מי צוחק אחרון."

וכך היה, החלטתי כי אני לא מוותר למושתן והולך עם האמת שלי עד הסוף למרות שמולי עומדת עירייה עם עו"ד וכל מחלקת האכיפה שלהם.
אז החלטתי שקודם כל אני לא מתרגש ובטוח לא לוקח עו"ד בשביל זה. דבר שני נכנסתי לגוגל והתחלתי לחפש פסקי דין וכתבות בנושא. מהר מאוד מצאתי מה שרציתי, הדפסתי בשני עותקים והלכתי מצוייד ברוח לחימה לבית המשפט.
כשהגענו לאולם פגשתי בחוץ את העו"ד של העירייה וחייכתי אליו מאוזן לאוזן. הוא ניגש אלי ואמר;
-"טוב, אני מבין שאתה הבחור עם הקטנוע. אם תודה עכשיו בסיעפי האישום אני אבוא לקראתך ולא אוסיף כפל קנס וריבית."
-"אוי, זה כל כך נחמד ומתחשב מצידך. בוא נעשה משהו אחר. אם תודה שיש לך פקח דביל שעובד בעירייה אני מוכן להתחשב ולא לפרסם את הטימטום שלו בפייסבוק ולחסוך ממך את הבושות עכשיו מול השופט. מה דעתך?" עניתי.
התובע הסתכל עליי בזילזול לרגע ואז נכנסתי לאולם כשהוא אחריי.
וזה מה שקרה בבית המשפט לעיניכם:

ביטול דוח חנייה קטונוע בנהריה 2

ביטול דוח חנייה קטונוע בנהריה 3

 

אז נפגשנו שוב אחרי חודש ימים והפלא ופלא, דוד נתן בראש לגוליית;

ביטול דוח חנייה קטונוע בנהריה

אגב, אני אגלה לכם סוד, גם את שני הדוחות הרגילים ביטלו לי מהר מאוד. אז מה המסקנה מהדוגמא הזו? לא להיבהל מבקשה להישפט. קבלו את הדו"ח בחיוך, שבו על האינטרנט וחפשו פסקי דין תומכים באותו מצב. אם תייצגו את עצמכם תחסכו גם שכ"ט עורך דין וגם תצאו עם תחושת סיפוק שנתתם בראש חזרה והשפלתם אותם מול שופט.

למקרה הבא? בכיף.

מקרה שקרה כך היה.
בזכות המאניה דיפרסיה שלי יש לי קצבת נכות שמגיעה לי מביטוח לאומי. עת קיבלתי את הקיצבה בשנה הראשונה אף אחד לא ממש טרח להסביר לי מה הזכויות שמגיעות לי מתוקף הקצבה מעבר לסכום שמועבר לחשבון כל חודש (ממש מפתיע הא? לספר למישהו על הזכויות שלו?) וכך יצא שלא ידעתי שגם מגיע לי סיוע בשכ"ד בגלל שאני שוכר דירה עם שותפה וגם מגיע לי 80 אחוז הנחה בארנונה. באותה התקופה גרתי בחיפה ובמשך שנה וחצי לא ידעתי שמגיע לי משהו נוסף מלבד הקצבה. עד שיום אחד שוחחתי עם העו"ס ואז במקרה גילינו שאני לא מקבל את הסיוע הנוסף ואת ההטבות השונות. אצתי רצתי לעיריית נהריה למחלקת ארנונה, הראתי את כל הניירת שמוכיחה שאני שנה וחצי משלם ארנונה רגילה וביקשתי לתומי לקבל החזר על הכסף הזה. התשובה שקיבלתי היתה
-"תקבל רק חלק מהסכום, אנחנו לא מחזירים כסף אחרי שנה".
-"מה זאת אומרת? הכסף התיישן? ביזבזתם אותו על זיקוקים ביום העצמאות? למה לא?"
-מצ'טערת, אלו התקנות בעירייה, אין רטרואקטיבי מעל שנה".
אני אקצר את הסיפור כי אתם מבינים שלא הסכמתי לווזלן אותי בלי חיוך וכך מצאתי את עצמי מחפש בגוגל גוף נהדר שמיועד במיוחד למקרים מהסוג הזה בה יש מעורבות של התעמרות של רשות ציבורית באזרח ופניתי ל"מבקר המדינה". יש שם באתר טופס מקוון די מאיים בהתחלה אבל בתכ'לס לא היה כזה סיפור, הכנסתי את כל מה שביקשו לטופס, סרקתי סריקות, התלוננתי על תלונות, בכיתי רבות, זעקתי על עוולות ועשיתי אנטר. אחרי חודש קיבלתי מכתב "מר קסב היקר, עו"ד של מבקר המדינה בדק את הנושא וגילה כי ההתנהלות במחלקת הארנונה של עיריית חיפה לא היתה תקינה ולכן תלונתך נמצאה מוצדקת וכספך יוחזר לך"
כן כן, בלי הרבה כאבי ראש וריצות, מהמחשב בבית שלחתי את מבקר המדינה לתת ביס בעירייה וניצחתי. גם אתם יכולים להיעזר במבקר המדינה מול גופי ציבור.

אז הנה מתנה עבורכם כמה טיפים להתעסקות מול גופים שגדולים ממכם בכמה דרגות;

  1. לא לפחד כלל, מקסימום זה יצליח. בקשו להישפט, הגישו תלונות לכל עבר, רססו את הקירות בפייסבוק – רק אל תגידו "נו, אין לי כוח, שיקחו את הכסף זה לא שווה את הכאב ראש". ככה עובדת שיטת המצליח של הגופים הגדולים, הם יוצאים מנקודת הנחה שרק מעט מהאזרחים יעמדו מולם ויגלו שהם רמאים בני רמאים.
  2. כשאתם כותבים מכתב תלונה לגוף מסויים, חישבו מי הגוף מעליו שהוא לא אוהב. אם זה רשות ציבורית ששייכת למשרד ממשלתי אז תמצאו בגוגל את שמו/ה של נציב תלונות הציבור של אותו המשרד (למשל אם זה תלונה בנושא רווחה של עירייה מסויימת לשלוח לנציב תלונות הציבור של משרד הרווחה) ותמענו אותו למטה ב"מכותבים" וגם כמובן לשלוח אליו פיזית ממש.
    אבל בשאר המקרים אפשר לחנטרש ולעשות שריר. מה הכוונה? לכתוב במכותבים "אילנה דיין מערכת עובדה, אמנון לוי מערכת פנים אמיתיות, יהיה בסדר בגלי צה"ל" וכ'ו. הם לא צריכים לדעת אם שלחתם באמת או לא, את ההשפעה זה יעשה.
  3. יש לכם איזה חבר עו"ד? אחלה. אפילו שהוא לא מייצג אתכם בנושא תכתבו גם אותו בשורת המכותבים.
  4. הקפידו לאסוף הוכחות, צילומים והקלטות שיחה עם נציגי אותו הגוף. אם תגיעו לשלב קריטי זה יכול לשמש אתכם מאוד. אגב, כל עוד אתם צד בשיחה מותר לכם להקליט אותה, אל תדאגו מחוק האזנת סתר וכל השטויות האלו.
  5. כשאתם משוחחים עם מישהו מהגוף שמתנכל לכם תמיד תבקשו לדעת את שמו המלא ותפקידו. גם אם זה מאיזה טלפן משירות לקוחות או מאיזה דלפק. אם אתם מרגישים שאתם לא מקבלים תשובות מספקות אז לדרוש לדבר עם אחראי משמרת. אגב, תירוצים כמו "הוא עסוק" וכאלה שלא ידחפו לכם. תגידו "אין בעיה, יש לי הרבה זמן וכמו שאתם מקליטים אז גם השיחה הזו מוקלטת, אני מחכה לאחראי משמרת עכשיו עד שיתפנה, המונה דופק".
  6. השתמשו במר גוגל, הוא יעזור לכם הרבה במקרים שמישהו אחר הלך באותה הדרך, תלמדו מפסקי דין, תקראו מה היו הטענות, מה היו ההחלטות ותשתמשו במספר התיק בבית המשפט כדי שהם ילכו לחפש אותו (אל תמסרו להם עותק מההחלטה, תנו להם לעבוד קשה).
  7. במידה ומדובר בגוף פרטי כמו חברה או רשת גדולה מצאתי כי אחת השיטות הבדוקות זה סצנת הפאדיחות. לכו לאותו מקום כשיש שם הכי הרבה אנשים באותו רגע ו"תסבירו" בקול הכי רם שאפשר (מבלי לצעוק ולהיות מגורשים על ידי משטרה) מה העוול שנעשה לכם ושאתם מצפים לטיפול מהיר בתקלה. תתפלאו כמה אחראי משמרת מעדיפים לפתור את הבעיה ככה ולא לשלם במחיר של נזק תדמיתי מול כל הקהל לקוחות שלהם.
  8. ואחרון חביב אבל בין החשובים: הרשת החברתית. פעם בתקופה של ההורים שלנו באמת היה קשה להגיע לציבור הרחב וזה היה נס רפואי אם הגעתם לפינה של גדעון רייכר. היום כל אחד יכול להיות גדעון רייכר ולפרסם פוסט מנומק עם הוכחה מצולמת וזה יכול להפוך לויראלי מהר מאוד. הרשויות והחברות סורקים את הרשת וערים מאוד לנאמר עליהן, תשתמשו בלי להתבלבל בכוח של הרשת החברתית ותתפלאו איך תלונה מנומקת לכל החברים תהפוך לפיתרון מהיר לבעיה. רק לא לשכוח שזה יהיה ציבורי כדי שיוכלו לשתף, הא?יש לכם עוד עצות? אשמח שתכתבו לי בתגובות ואוסיף למאמר.

<img height="1" width="1" style="display:none" src="https://www.facebook.com/tr?id=804422193027699&ev=PageView&noscript=1&quot; />

עד שהמוות יפריד בינינו — יולי 10, 2016

עד שהמוות יפריד בינינו

היום שוחחתי עם אברי ושרון בתכנית משפחה גרעינית בגלי צה"ל ולקראת סוף הראיון (שנקטע בגלל קריסת הטלפוניה שלהם) הספקתי לספר על המכתב התאבדות שפירסמתי בפייסבוק בזמנו, רגעים לפני שהחלטתי שדי, אין לי כוח לחיים.
אז פישפשתי לי בקיר ומצאתי את המכתב שפירסמתי ב-28.7.2014 ומאז שחזרתי לחיים הפכתי אותו למצב פרטי אבל לא מחקתי, הרגשתי שהוא חשוב מידי והנה היום, מתוך הפעילות של הארגון שהקמנו למען מניעת אובדנות של אבות בשם "חבל הצלה" אני מפרסם אותו כאשר הסרתי חלק מהפרטים כדי לשמור על האנשים המופיעים בו.

היום לפני 10 שנים, ב-28.7.2004 הכרתי את האהבה הכי גדולה שלי אי פעם.
אותך ג.
היום לפני 6 שנים, עמדתי מולך תחת חופת השמים מול עשרות עדים והבטחתי לך שאדאג לך, שאוהב אותך, שאהיה שם בשבילך בכל תנאי – עד שהמוות יפריד בינינו.
כבר שנה שאני מנסה בכל כוחותי לעמוד בהבטחה הזו, מנסה לעשות הכל כדי להציל את אהבתנו, את המשפחה שלנו, את העתיד שלנו ואת מהצד השני עשית הכל כדי להילחם בי בכל דרך אפשרית כדי לדכא את האהבה שלי, לשבור את ההבטחה שלי, להסיר את הנדר שנדרתי.
לא עוד, אני לא יכול לנצח במלחמה שאני לא רוצה להילחם בה, הזהרתי אותך כל כך הרבה פעמים שלא כדאי לך להילחם בי לא כדי שתביני שאת עלולה להפסיד אלא רק בגלל שידעתי שתנצחי ושהניצחון שלך יהיה הסוף שלי.
אני לא יודע בדיוק איפה איבדתי אותך במהלך הדרך אבל רק אחרי שנפרדנו והצלחתי לשים את ידיי על התכתובות שלך עם אותה "חברה" הבנתי שבחרת לומר לה בגילוי לב ובפתיחות את מה שלא אמרת לי. חבל שכך. אולי אם היית יודעת לדבר איתי כמו שדיברת איתה לא היינו כאן עכשיו במצב הזה. האבסורד הכי גדול שאת לא הבנת שה"עזרה" שלה היא לא ממקום לטובתך אלא לטובתה ושהיא בעצם מנצלת את חולשתך ומצוקתך ומסובבת אותך נגדי.
ההחלטה שלי קשה מאוד, מייסרת וכואבת. כבר כמה חודשים שאני ניסיתי להיאבק בסבל שלי אבל אני מודה שנכשלתי ושהוא כל פעם התגבר והתחזק עד שהשתלט עליי לחלוטין. גם מחשבות על א. ול. לא הצליחו להכניס קרן אור קלושה לתוך הנשמה הגוססת שלי. גם התקווה שאולי בעתיד יום אחד אצליח להתגבר ולעמוד על רגלי ואולי אפילו לשקם את המצב בינינו לא נתן לי מספיק עוצמה לעזוב ולשחרר את ההחלטה לעזוב את העולם השחור שנכנסתי אליו.
מעולם לא חוויתי נטישה כל כך גדולה וכואבת כמו בשנה האחרונה. מצידך בתחילה, אחר כך בני המשפחה שלך, אחריהם בני המשפחה שלי, כל המערכת של הרווחה, בתי המשפט, עובדות סוציאליות….כולם עמדו מאחורייך ונטשו אותי בלי להרהר לרגע איזה סבל אני עובר בנתיים ואיך אפשר לנסות ולהקל עליי קצת, לפחות לאפשר לי לראות את הילדות שלי בתקופה שאני כל כך נמוך וזקוק לכל מה שיכול לחזק אותי.
לפני שלושה שבועות ביקשתי להתקבל בחזרה לאישפוז יום במזרע ודחו אותי.
לא ביקשתי להיות חולה במאניה דיפרסיה אבל בהחלט לא האמנתי שבסוף אני אשאר לבדי עם ההתמודדות במחלה ושכולם יעשו שימוש במחלה הזו נגדי. זו הסיבה שלא ראיתי את הילדות שלי עד עכשיו כי את ג. סיפרת לכולם שאני חולה נפש מסוכן ושאני אפגע בילדות שלי. אז טעית ובגדול כי היחידי שיפגע בגללי זה רק אני עצמי ולא אף אחד אחר.
יש הרבה אנשים אלימים בעולם, יש הרבה פחות אנשים עם מאניה דיפרסיה. לא כל אחד שיש לו מחלה או הפרעה נפשית הוא באופן אוטומטי מסוכן ואלים כמו שלא כל מי שאלים הוא באופן אוטומטי מאני דיפרסי….חבל שנפלתם לתוך הסטיגמה הזו והשארתם אותי להתמודד לבד וליפול לתוך האובדנות שקיימת במחלה הזו.
אז עכשיו אני נפרד מכולם, אומר שלום בפעם האחרונה. מצטער באמת מכל הלב למי שגרמתי צער וסבל, למי שהכאבתי לו, למי שפגעתי בו. מקווה שתצליחו לשחרר אותי עכשיו ולהבין שאני הולך למקום אחר כי אולי, רק אולי שם תהיה לי שלווה ושקט, אולי ככה יסתיימו כאביי שכבר לא יכלתי יותר להחזיק ולהכיל.
הכנתי מכתבים אישיים לאנשים הקרובים לי אבל בכל זאת כמה מילים לבנות המדהימות שלי א. ול.
כשתגדלו לא תסלחו לי על כך שהלכתי ממכן ככה. אני יודע זאת. אבל גם אם לא תסלחו אולי תצליחו להבין שאבא אהב אתכן בצורה כזו שלא יכל לחיות עם האהבה הזו והידיעה שלא נהיה משפחה כמו שרציתי, כמו שהייתי צריך משפחה כדי להתמודד עם עצמי. לא פעם הייתי קורא לכן "התרופות הקטנות שלי" כי אתן אלו שבאמת החזקתן אותי ולא שום תרופה פסיכיאטרית שחשבו שתחזיק אותי.
הייתי איתכן יום יום מאז שנולדתן, בכיתי כמו תינוק בחדר הלידה עם אמא בשנייה שיצאתן. העברתי איתכן שנים נפלאות. שנה וחצי לפני שאמא נפרדה ממני היא יצאה לעבוד בחוץ כשכירה בגלל שנכנסתי לדכאון והיה לי קשה לפרנס ולעבוד. בזמן הזה מצד אחד היה לי קשה מאוד להישאר בבית חסר תעסוקה ובדיכאון אבל מהצד השני הרווחתי בגדול כשלמרות כל הקושי זכיתי להיות איתכן יום יום, לבלות איתכן, לטפל בכן, לעשות ביחד מקלחות, טיולים לספרייה, לחוף הים, לפארקים. אני יודע שלא תזכרו את זה כשתגדלו אבל תמיד תוכלו להסתכל בתמונות שצילמתי איתכן בכל הזדמנות שהיתה לנו ולהבין שהיו לנו המון רגעים יפים ביחד.
איוה.
אני חושב שבערך שנתיים לפני שאמא נכנסה להריון איתך הלכנו יחד ב-28 לחודש, יום קבוע שהיינו תמיד כל חודש מבלים יחד ושומרים על ההרגל הזה לקולנוע ובחרנו במקרה להיכנס לסרט אנימציה שקראו לו וול-אי. סרט מדהים, מרגש ומצחיק שמאוד נהנינו בו. במהלך הסרט גילינו את הגיבורה הראשית הרובוטית הלבנה והמדהימה. בסוף הסרט מישהו מאיתנו (אני מודה שאני לא זוכר מי) הציע שאם תהיה לנו בת נקרא לה א. מסתבר ששנינו חשבנו כך במהלך הסרט וכמובן שכשנולדת ראשונה קיימנו את ההבטחה וקראנו לך א.
את האהבה שלי אלייך אין טעם שאנסה לתאר, את האושר שהסבת לי אין דרך שאוכל למדוד. כל דבר שעשית בפעם הראשונה בחייך תמיד הייתי שם לראות ולתעד, להתרגש ביחד איתך, ביחד עם אמא, לראות את הפלא הזה שנקרא "ילדה בכורה". הילדה שלנו, כזו ילדה טובה!!! את כל כך מזכירה לי אותי ואת אמא, שילוב מאוזן ומושלם של הדברים הטובים בלבד שיש בכל אחד מאיתנו!!! את יפה בצורה בלתי רגילה, שילוב של מזרח ומערב. אני רואה את הביישנות שלך, אני עד לחוכמה שבך, אני נמס מהרגישות שבך. באותו יום בחודש ינואר 2013 כשלא יכלתי להחזיק את עצמי יותר בדיכאון הייתן שתיכן איתי בבית לבד, לא יכלתי לעצור את הבכי, חזרנו מהגן הביתה ולא הדלקתי אפילו אור. שתיכן הייתן מודאגות מהבכי שלי אבל את ישר קלטת אותי. שאלת אותי בקולך המתוק "למה אתה בוכה אבא?" "כואב לך משהו??" "אתה חולה?", עניתי לך שיש לי פצע בלב כי לא ידעתי איך להסביר לילדה כזו קטנה מה שעובר עליי. את בחוכמתך העצומה רצית לעזור, הלכת לחדר שלך וחזרת מהר עם הצעצוע סטטוסקופ והנחת אותו על החזה שלי ואמרת;
"יש לך פצע בלב? אל תדאג אבא, אני אתן לך תרופה, אתה רוצה שאני אתן לך תרופה עכשיו??".
זה מתאר אותך לדעתי יותר טוב מהכל. תמיד תישארי ככה, חכמה, רגישה, איכפתית. אל תשכחי מי את לעולם ואל תאבדי את האמפטיה שלך כי את יכולה לרפא כל אחד.
ל.
אחרי שא. נולדה אמא אמרה לי שהיא רוצה הפסקה של שלוש או ארבע שנים עד שניכנס להריון בפעם השנייה. אני התחלתי משא ומתן וביקשתי שאולי תוך שנה שנתיים…לכן אין דרך לתאר את האושר כשאמא בא אליי רק שלושה חודשים אחרי שא. נולדה וסיפרה לי שהיא שוב בהריון. אני הרגשתי שזכיתי בפרס הכי גדול שיש ביקום פעם שנייה ברצף!!! כשנולדת א. היתה בקושי בת שנה, התשומת לב והאהבה שלנו התחלקה עכשיו לשניים אבל לרגע אחד לא היה פה צדק מתמטי. לא חילקנו שלם לשניים אלא הוספנו עוד שלם אחד וקיבלנו שתי אהבות גדולות מאוד! אותך אהבנו בדיוק כמו שאת א. ולרגע לא החסרנו ממך או מא. טיפה קטנה של אהבה, דאגה, תשומת לב או כל דבר אחר. האמת היא שאמא ביקשה לתת לך את שמך ל. ואני מייד הסכמתי גם כי רציתי לכבד את בקשתה של אמא וגם כי בעצם מאוד אהבתי את השם הזה והיום אני יכול להגיד כמה הוא מתאים לך. כל מה שאמרתי על א. תופס גם אצלך אבל שתיכן דומות ושונות בו זמנית. את יודעת להשתולל יותר בקלות, את עקשנית לעיתים, את יותר נפתחת וחברותית, את שובבה וממזרה קטנה שלי. את לא חוסכת מאף אחד כלום. אני זוכר שחברה עשתה לך מפה סינית אסטרולוגית והזהירה אותנו שמדובר פה בנמרה אמיתית ואנחנו רק חיכינו לראות מה זה אומר. אז היא צדקה! את נמרה קטנה, את יודעת להילחם כמו שצריך על מה שאת רוצה ואין לי ספק שזה יעשה אותך כשתגדלי אישה מצליחה וחזקה מאוד!
לא. ול. המתוקות שלי.
תהיו חזקות, תהיו קודם אחיות נאמנות ואחרי זה חברות טובות. תהיו רגישות אחת לשנייה ותעזרו אם צריך ברגעים קשים, תדעו לתמוך ולא לשפוט, תדעו להקשיב ולא לדבר, תתנו אהבה לפני שתדרשו אותה ואני מקווה שמתי שתרצו לדבר איתי פשוט תעצמו עיניים ותדברו עם הלב, אני אהיה שם בשבילך.
ג. אהובתי:
אני אהבתי, אוהב ותמיד אוהב אותך.
תמיד.
מצטער על הכל.

it's better to burn out than fade away

Hey!! been trying to meet you — יוני 30, 2016

Hey!! been trying to meet you

האמת שכבר נמאס לי מהמצב שהייתי בו. אני מודה שלרוב הגברים
המשפט הזה היה קצת נשמע תמוה, אבל אני כבר הגעתי לאיזה שהיא
רמה שבה כבר הכיף שב"ציד" כבר לא ריגש אותי ורציתי משהו אחר,
משהו יותר אמיתי, עם רגש, עם כוונה, עם המשכיות כלשהי.

כבר תקופה ארוכה שאני כבר לא עם ההיא.
אותה אחת שהייתי איתה תקופה של כמעט שלוש שנים, שעבורי היתה
כמו שלושים שנה. תקופה של זוגיות סוערת וגועשת, שבה שנינו
היטלטלנו בין האהבה המטורפת שהיתה לבין הרצון לחיות את הרגע
כאילו זה הרגע האחרון. רצינו גם קטע של חיים נורמלים; גבר חוזר הביתה מהעבודה, האישה
כבר הכינה את ארוחת הערב, אוכלים בנחת ומדברים על היום שהיה, אחר כך טיול לילי עם הכלב בחוץ, חזרה הביתה לקצת טלויזיה או משחק שש בש ואז למיטה – סקס נעים ומפנק והירדמות בזרועות השני. אבל לא הצלחנו ממש להגיע למצב הזה, למרות שבאמת רצינו, פשוט לא ידענו איך. היינו כ"כ עמוק בתוך מערבולות התשוקות והריגושים ולא יצא לנו להגיע למנוחה ולנחלה, כמו שאמרו אבותינו.

זה נגמר לשנינו בפיצוץ אטומי בפנים.

חודש של מריבות על כלום, אי הבנות לשני הכיוונים, משחקי כוח ושליטה מיותרים ובעצם
חיפשנו דרך שהשני יגיד "די, נמאס, לא רוצה", כי כל אחד מאיתנו לא היה מסוגל לעשות את החיתוך בעצמו. השבוע האחרון של החודש היה הכי גרוע. היא בסוף נשברה ואמרה שהיא לא רוצה יותר.
אני התקוממתי ואמרתי שאי אפשר בכלל לדמיין מצב שאני והיא זה לא אנחנו.
נאבקתי.
נאבקתי כאילו מדובר פה על עצם קיומי. הלכתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב וגם למי שלא ורק ניסיתי למצוא דרך חזרה לליבה דרך המשפחה והחברים המשותפים. וכשזה לא כ"כ הצליח לי, מצאתי את
עצמי דרוך ומוכן לפעולה עם הרים ואוקינוסים של אנרגיות ופעלתנות, שלא נתנה לי מנוח פיזי ונפשי.
רכבתי בלי סוף על האופנוע שלי, קילומטרים ע"ג קילומטרים ללא שום כיוון ומטרה ורק מאמץ את מוחי מה היא דרך הקסמים, שביל האבנים הצהובות שלי לתיקון המצב.

ואז הצטרף אלי עוד מישהו לגוף – מגשים החלומות.

מגשים החלומות היה כנראה מישהו שהמצאתי לעצמי ע"מ שאוכל לתעל את כל האנרגיה שהיתה בי למשהו אחר. החלטתי שעכשיו אני אהיה עסוק בלהגשים חלומות של אנשים אחרים. לא ממש חלומות כאלה מוזרים כמו "אני רוצה להיראות כמו בראד פיט, אני רוצה להוריד 25 קילו מהמשקל תוך שבוע, אני רוצה שלושים מליון דולר, אני רוצה טיול של חודשיים בקאריבים" וכ'ו. אני חיפשתי את החלומות הקטנים שיש לאנשים ושבטיפת עזרה, דחיפה ושכנוע הם יכולים להגשים אותם. הרבה אנשים נהנו מהמצב שהייתי בו, כי הייתי מאוד כריזמטי ומעניין, היו לי השקפות ופילוסופיות שלא נגמרו, היה לי כוח
שיכנוע כמו של פוליטיקאי וכוח רצון של לוחם סמוראי יפני.
די הצלחתי בדבר הזה שהתחלתי בו – הגשמת חלומות.
היו כל מיני סיפורים קטנים כאלה כמו אותו אחד שחלם לרכב על אופנוע, או ההיא שרצתה למצוא דירה מתוקה באזור חוף הכרמל, הבחור שרצה לחזור לדבר עם חבר שלו, שרב איתו לפני שלוש שנים על בחורה, והזקן שמאוד רצה לשתות וויסקי, למרות שהרופאים אסרו עליו.
אולי לא הייתי קוסם, משיח, או איזה בעל תכנית טלויזיה שיש לו תקציב והפקה להגשים חלומות עבור רייטינג, אבל די הצלחתי בסוף.

שבוע שלם עבר ככה. אני מגשים לאחרים את החלומות ורואה איך החלום שלי מתנפץ לנגד עיני.
כולם נהנו מהאנרגיות שהיו לי, אבל אני לא הצלחתי לעזור לעצמי לקבל את האישה שכ"כ אהבתי חזרה.  זה שיגע אותי עוד יותר ובסוף הגעתי לדירה שלה, שהיתה שלנו באישון לילה עם חבר, נכנסתי לתוכה וכ"כ רציתי לחבק אותה, אך היא נרתעה וברחה משם.  רדפתי אחריה בנסיונות שיכנוע לחזור, אך זה רק הרחיק אותה. הרגשתי כאילו באמת הגעתי לדרך ללא מוצא ושום דבר שאני יכול
לעשות יעזור לי, אז פשוט אחזתי בה חזק ולא נתתי לה ללכת.  חבר שבא איתי ראה את המחזה ומאוד חשש שאני עומד לפגוע בה ועזר לה לחמוק ממני. היא רצה לקבל מסתור בבית אחותה, שהיה לא רחוק, ולי שוב לא נשאר מה לעשות או להגיד.
חזרתי לדירה, עליתי על האופנוע הכבד שלי שחנה בחצר, התנעתי אותו ובזינוק של פעלולן נכנסתי לתוך הדירה דרך דלת המטבח ומשם לסלון הדירה שהיתה שלנו (הדירה היתה ריקה כאמור), הורדתי את רגלית האופנוע והתישבתי על הספה.
היה ברור לי מה הולך לקרות…
וזה קרה אחרי מס' דקות…

…המשטרה הגיעה.

אני בתוך הטירוף שלי הצלחתי לשכנע אותם שהאופנוע ממולכד ושאני אעיף את כולם באויר, אם היא לא תבוא לדבר איתי מיד. הם די קנו את זה וניסו להרגיע ולשכנע אותי לצאת החוצה לדבר איתם שם. אני כמובן לא הסכמתי ועמדתי על שלי. כל הסיפור נמשך ונמשך כמעט 4 שעות ולבסוף הם הצליחו להשתלטעליי ולהכניס אותי לניידת כבול בידי ורגליי.
נסענו לתחנת המשטרה ומשם לבי"ח.
שם נלקחתי לאיבחון אצל הפסיכיאטרית המחוזית התורנית. היא העיפה בי מבט והחליפה איתי מס' משפטים וזה הספיק לה לקבוע שיקחו אותי משם ישר לבי"ח פסיכיאטרי למטרת אישפוז. שמעתי אותה
אומרת לאחד השוטרים את צמד המילים שאחר כך אהיה כ"כ רגיל אליהם בהמשך.

"מאניה דיפרסיה".

ואכן אושפזתי.
אישפוז ארוך של חצי שנה, שבו כל הזמן עליתי מבחינת הרופאים במצב שלי והיה שיפור, ואחר כך הרסתי הכל וחזרתי לנקודת ההתחלה הלוך ושוב מס' פעמים, עד ששוחרתי סופית. התחלתי לעבוד במטרה לא להתעסק במחשבות עליה, שלא עזבו אותי, וזה היה קשה מנשוא. אותה עבודה, שהייתי נחשב בה לאחד הטובים באזור עם המלצות ותיק עבודות מכובד, אותה עבודה נראתה לי לפתע כ"כ קשה.  התחלתי מאפס, בלי כלום, גרתי בבית אימי ונסעתי שעה לכל כיוון לעבודה, הייתי מגיע למס' שעות ואז חוזר, כי לא יכולתי יותר מזה בעקבות השפעת הכדורים. לאט לאט חזרתי לחוגים החברתיים שלי, והתחלתי לחזור לעצמי.  הפעם הראשונה שהצלחתי לתקשר עם בחורה כמו שצריך היתה בערך כחצי שנה אחרי השיחרור וכך רצה הגורל שזו תהיה בחורה שגם מאובחנת עם בעיות נפשיות – הפרעת אישיות גבולית (כמו בסרט "נערה בהפרעה").
היינו יחד כחודש עד שזה נגמר, כי המצב בינינו היה יותר ממה שהייתי מסוגל לקבל ולקלוט.

ואז התחילו בעצם חיי הרווקות והציד שלי.

רכשתי מעט ביטחון עצמי, שהיה לי לפני זה בשפע, והתחלתי "לצוד" את הנשים שבאו בקרבתי.
הייתי מחזיק קשרים בין אם ללילה אחד ועד לתקופות "ארוכות" של כחודש.
מכשיר הפלאפון שלי היה מתמלא במספרים חדשים, ובמקביל הייתי מוחק מספרים של בחורות שכבר צדתי או שלא חשבתי שייצא מזה משהו.
הולך לפאב עם חברים או למועדון, מדבר עם כמה בחורות במקביל ומרגיש את האדרנלין שבציד.
במקביל התחלתי לחזור לקדמותי מבחינה מקצועית וכבר חזרתי לתפקד כמו שצריך בעריכה וצילום וידיאו. לאחר מכן שכרתי דירה עם שותפה בכרמל צרפתי בחיפה, לקחתי את הכלב שלי ז'אקו מהאקסית (שכבר הצלחתי לצמצם את המחשבות שלי עליה למינימום), רכשתי חברים חדשים מהסביבה החדשה שבה גרתי ובעצם התחלתי לחיות כמו רווק מהולל על כל מה שמשתמע מכך.

לא רציתי שום דבר רציני. הספיקה לי ההתנסות האחרונה ולא הרגשתי צורך בעצם ביותר ממה
שהייתי משיג, כי חששתי או פחדתי או שזה פשוט לא עניין אותי להיות עם מישהי ב"קשר", כי פעם שעברה שאהבתי אישה זה שלח אותי לחצי-שנה אישפוז ודי פחדתי מזה שוב. אז ככה שניהלתי את חיי בלי שום חיפוש מוגדר או רצון ליותר מחודש מקסימום עם אותה בחורה. כמעט שנה חייתי כך והאמת, לא היה לי רע. אפילו די טוב.
נהנתי מכל רגע כמעט וההרגשה שלי עם הביטחון העצמי שלי רק השתפרה. עד שפעם אחת הרגשתי שוב מעורער, שוב אותן אנרגיות חוזרות אליי ושוב אני חוזר על הסימפטומים שהיו לי עם מגשים החלומות. חזרתי לרופא שלי והוא נתן לי שוב כמה כדורים שבלמו את העניין.
בזכות אותה הידרדרות התחלתי לחקור את העניין של המאניה דיפרסיה יותר לעומק. גלשתי באינטרנט ודליתי לא מעט מידע בנושא, שדי חידש לי כמה דברים על עצמי מכיוון שכאשר הייתי מאושפז לא רציתי לקבל את ההגדרות שהרופאים הצמידו לי ורק הסתכלתי על זה כעל בחור שנשבר לו הלב וסתם מגיב ביתר חריפות מאדם ממוצע אחר.  זו היתה הדרך שלי להביט על זה ובעצם להתכחש. חשבתי שאם לא הייתי מתאשפז, אז הייתי סובל קשה שבועיים שלושה, אחר כך חודשיים שלושה של כאב מעצבן, ואז עוד שלושה ארבעה חודשים של לבד וזהו – נגמר הסיפור. בלי אישפוז בלי כדורים בלי עניינים!
אבל אותם מאמרים בנושא, האתרים של החולים שסיפרו על מה שהם עוברים, הנקודות הדומות שחלקתי איתם גרמו לי להבין שאולי אני באמת שונה. אולי אני באמת קצת קיצוני בהרגשות שלי.

נבהלתי…

החלטתי שאני לא ממש רוצה לחיות את חיי כך בלי אף אחת שאני אוהב והיא אוהבת אותי, לא רוצה לחיות חיים של רווק שמבזבז יותר מהר ממה שהוא מרוויח, לא רוצה להיות עכשיו פה ומחר שם.
רוצה קצת שקט.
בגיל 26 רציתי משהו יותר רציני.
אבל לא ידעתי איפה אני משיג אותו ובכלל איך אני רוצה אותו.
חשבתי בהתחלה לחפש, אבל ידעתי שאם אני אחפש – אז בטוח לא אמצא.
ככה זה תמיד קורה לי, משהו שקשור לאיזה בחור מעצבן בשם מרפי.
אז המשכתי את חיי כרגיל, עד שיום אחד זה קרה…

סיימתי לעבוד בשעות הערב והרמתי טלפון ליעקבסון החבר שלי כדי לשאול אם הוא רוצה לעשות משהו. הוא הקדים אותי ושאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו ועם ידידה משותפת לתערוכת צילום בעיר.
האמת שאני לא טיפוס של תערוכות וכאלה, אבל הוא הציע. אני תמיד הרי ספונטני ותערוכת צילום של אחד שאני גם ככה מכיר לא נשמעה לי בתור רעיון רע ממש. יעקבסון בא לאסוף אותי, ונסענו במצב רוח מרומם. בכניסה לתערוכה קלטו עיניי בחורה מיוחדת – אסיאתית.
אמרתי ליעקבסון שלי שהיא חמודה, והוא אמר לי שהוא מכיר אותה מאיזה שהוא מקום, אבל לא זוכר מאיפה.  אחרי שעשינו את הסיבוב שלנו מול התמונות וניתחנו אותן, ניגשנו לדבר עם הצלם של התערוכה.  הוא הסביר על התמונות ואנחנו מאוד התעניינו בשיחה, ואני כבר לא שמתי לב שאותה בחורה אסיאתית כבר לא שם. ואז לקראת סוף השיחה היא הופיעה שוב והתחילה לדבר עם הצלם
באנגלית.  באותו השלב הצלם שאל את יעקבסון אם הוא זוכר אותה והוא השיב שכן, אבל לא זוכר מאיפה.  היא ענתה לפתע בעברית ומאוד הפתיעה אותי. מסתבר שהם מכירים מהמכללה שבו החבר שלי למד ושהיא לומדת אומנות. באיזה שהוא שלב החלטתי להיכנס לשיחה ושאלתי אותה האם היא יפנית – כמעט הרסתי הכל כי מסתבר שהיא לא ושסינים די נעלבים כשחושבים שהם יפנים…
היא אמרה שסביה נולדו בסין, הוריה נולדו בויאטנם, אבל היא נולדה בארץ ושקוראים לה ג'ודי.
ניהלו שיחה סתמית שכזו כאשר החבר שלי יעקבסון והידידה שלנו מצד אחד, ובחור בשם אוהד שהסתובב עם ג'ודי והצלם של התערוכה, מצד שני. המצב היה קצת לא נוח לי, כי רציתי לדבר איתה לבד ולא ידעתי כיצד לעשות זאת ככה ליד כולם, מה עוד שכולנו די היינו בדרכנו החוצה.
ואז נוצר מצב שבו כולנו נפרדנו לשלום מהצלם והמשכנו ביחד לכיוון היציאה. אני הרגשתי כאילו זה עכשיו או לעולם לא וממש הרגשתי איך הדופק שלי תופס תאוצה מהפחד שאני אפספס את ההזדמנות לעשות משהו! שאלתי את יעקבסון בלחישה אם נראה לו שג'ודי ואוהד ביחד והוא חיזק את התקווה שלי ואמר שממש לא נראה לו, למרות שאוהד נראה אחד שהיה מאוד רוצה שיהיה לו משהו איתה.
צחקנו ביחד, ובינתיים ג'ודי ואוהד כבר התקדמו לפנינו והרגשתי שאני חייב לעשות משהו בנידון.

ואז כמו צחוק של הגורל אוהד הסתובב אלינו ושאל לאיזה כיוון אנחנו נוסעים….
מעולם לא זכיתי בלוטו אבל באותם שניות הבנתי איך זה להרגיש שאתה הזוכה היחיד בפרס הגדול.
שאלתי לאן הם צריכים, והוא ענה שהם צריכים למעונות של המכללה (שאגב, נמצאים לא רחוק מהבית שלי), אבל יעקבסון תכנן לעשות שתי עצירות בדרך ואמר שהוא מצטער ושאנחנו לא בכיוון.
אני מיהרתי לתת לו דחיפה קלה עם המרפק לצלעות ולומר לאוהד שאנחנו עושים רק שתי עצירות קטנות בדרך ושמאוד נשמח לתת להם טרמפ עד הבית.
יעקבסון הביט בי במבט תמוה, אבל המבט שהחזרתי לו גרם לו לחייך, כי הוא הבין את כוונתי מיד.
וכך חמשתנו נוסעים בפיאט אונו הצפופה של יעקבסון, ואני יושב מאחור ליד ג'ודי ומפתח איתה שיחה נחמדה. ככה הסתובבנו בעיר למשך כשעה, בגלל שיעקבסון התעכב עם הסידורים שלו.
סוף סוף אני אסיר תודה על העיכובים הרגילים שלו, שגורמים לכולנו בדרך כלל להתחרפן.

במהלך הנסיעה שלפתי את הכרטיס ביקור שלי כדי להראות את הגרפיקה שלו לג'ודי. זה כמובן היה סתם תירוץ לתת לה את המס' שלי, והיא שמה אותו בארנק.
כאשר עמדנו להוריד אותה ואת אוהד במעונות החלטתי שזה יהיה מיותר לקחת סיכון ולהמתין שהיא תתקשר אליי וביקשתי ממנה את מס' הטלפון שלה. היא נתנה לי אותו, ואני נפרדתי ממנה לשלום.
אחר כך אני, יעקבסון והידידה ישבנו אצלי בדירה וסתם העברנו את הזמן. באיזה שהוא שלב שאלתי אותם האם זה יהיה רעיון טוב להתקשר אליה עכשיו, שעתיים אחרי שהורדנו אותה.
הידידה אמרה שכן ויעקבסון אמר שנראה לו שעדיף להמתין למחר. אני בעצם רק חיפשתי תירוץ קטנטן כמובן להתקשר אליה, כי בכל מקרה הייתי עושה את זה והידידה היתה התירוץ הפעם…

חייגתי.

היא ענתה בהפתעה ודיברנו דקות ספורות כאשר אני אומר לה שהיא מצאה חן בעיני ושאשמח להיפגש איתה לדייט רשמי. לשמחתי ולשמחת הנוכחים, היא הסכימה ויומיים לאחר מכן, אחרי לילה ארוך של עבודה שלי, התקשרתי אליה בספונטניות ושאלתי אותה האם היא רוצה להיפגש.
השעה היתה שתיים וחצי בלילה והיא אמרה שכן, אבל שאתן לה חצי שעה.
אחרי 25 דקות כבר הייתי במעונות שלה. היא ירדה למטה כולה חייכנית לבושה במין שמלה הודית כתומה עם מכנס מתחתיו.  טיילנו לנו באזור המושבה הגרמנית בחיפה יחד ומצאנו ספסל לשבת בו.
התחלנו לשוחח על כל מיני דברים והזמן ממש טס לנו מהר. בשלב מסויים לקחתי את רגליה והנחתי אותן על שלי והתחלתי לעסות אותן. היא מאוד נהנתה מזה ואני נהנתי לדעתי יותר.
השמש כבר עלתה לה מהמזרח, ואז הבנו שבעצם כל הלילה דיברנו. התחלנו לחזור לכיוון המעונות ונפרדתי ממנה לשלום.
התחלנו להרגיש שזה משהו אמיתי ורציני שקורה בינינו.
שיחות הטלפון הפכו להיות יומיומיות ורגשות של חיבה וגעגוע
הציפו את שנינו.
בפעם השלישית הלכנו שוב לטיול, אבל הפעם יותר מוקדם, בשעות
הערב, וישבנו בבית קפה בניחוח ערבי אוריינטלי מקסים. שוב שיחה נעימה, שוב ליטופים ואז אל החדר שלה במעונות. היא הראתה לי כל מיני דברים שלה שהיא עשתה בעיצוב גראפי בלימודים ודיברנו על הנושא. בשלב מסויים התקרבתי אליה לנשיקה והיא נענתה…
הנשיקה היתה מדהימה, ואני הרגשתי חמימות בכל הגוף ואת ליבי דוהר.
חשבתי לעצמי שהרבה זמן לא הרגשתי כך וכבר די התיאשתי מלמצוא את זה שוב.
בלהט הנשיקה עצרתי אותה ואמרתי לה שזה זמן טוב שאני אלך.
היא חייכה והבינה אותי.

נפרדנו שוב.

לפני הפגישה הרביעית התקשרתי אליה ובמקום לומר "הלו" השמעתי לה את התחלת השיר "Hey" של להקת פיקסיס:
"…Hey been trying to meet you"
נפגשנו הפעם ליד הבית שלי בסטלה מאריס קרוב לנקודה מקסימה שצופה אל הים.
הבאתי איתי את הכלב שלי ז'אקו, וככה ישבנו שלושתנו שם עם הים, הירח והרוח ודיברנו עד שנהיה לה קר. הצעתי לה לבוא אל הדירה שלי לשתות משהו חם. הלכנו לדירה, והפעם אני הראתי לה דברים שלי, תמונות, סרטים ושוב שיחה נעימה. לאחר כשעה הלכנו לחדר ובפעם הראשונה ממש התחברנו אחד לשני. השלתי מעליה את חולצתה ונישקתי אותה בלהט ובעדינות כאחד. מאוד כיבדתי אותה ורציתי לשמור על הקשר החדש הזה ולא להפוך אותה לעוד אחת שתימאס לי אחרי חודש.
החלטתי להיות גלוי וכנה איתה כבר בשלב כזה מוקדם בכל זאת וביקשתי ממנה לשבת לכמה דקות ורק להקשיב למה שיש לי לומר בלי להגיב עד שאסיים.
סיפרתי לה על האקסית, על ההתפרעות עם האופנוע, על מגשים החלומות, על האישפוז, על הדו -קוטביות, על המשמעות של זה. שפכתי הכל, לא רציתי שלדים בארון. כשסיימתי היא שתקה ארוכות.
פחדתי שהכל נהרס, שהיא תלך ולא אשמע ממנה יותר.
לאחר כמה דקות שנראו לי כמה נצח היא הביטה לתוך עיניי והתקרבה לנשיקה – זו היתה הנשיקה הכי משמעותית שהיתה לי כל חיי!
המשכנו להתנשק וכשהמצב היה ממש חם בינינו לחשתי לה באוזן שאני רק רוצה להירדם בזרועותיה ולא מעוניין בסקס. היא חייכה ואמרה שגם היא.  ביקשתי ממנה להמתין בחדר והלכתי למטבח, פתחתי את המקפיא ולקחתי קוביית קרח.
חזרתי אל החדר כאשר הקובייה בתוך פי, העברתי את הקובייה על
ביטנה וחזה והרגשתי את ההנאה שמציפה אותה.
התחבקנו והתנשקנו בלהט ותשוקה ולא רצינו להירדם…

לאחר שעתיים היא שאלה אותי האם אני מסכים ללכת לבדיקת מין
משותפת ולאחריה היא תתחיל לקחת גלולות למניעת הריון.

חייכתי.

עבורי זה היה כאילו היא אמרה שהיא רוצה מערכת יחסים רצינית ומיד הסכמתי. את הבדיקה כבר עשינו, אנחנו כבר יחד, זה הרגשה כ"כ מצויינת להיות שוב עם מישהי, ועוד בחורה כ"כ מיוחדת, מרתקת, יפה ונחשקת כמו ג'ודי שלי. אני אוהב אותה והיא אותי, וכבר כמעט חשבתי שלא ארגיש את זה
שוב. אולי בגלל שלא חיפשתי, נתתי לה הזדמנות למצוא אותי.

עכשיו אני עושה את כל המאמצים לתת לה הכל ויותר מזה – אני נותן
לעצמי סיכוי נוסף להתאהב ולהקים קשר חדש מההריסות שבהם הייתי
ומנסה לזכור את הקשר הישן ולהפיק ממנו לקחים לחדש.

"אני אוהב אותך, נערה סינית שלי…" (דיויד בואי)

נכתב ב- 30.9.2004

קשה לנשום לרווחה — יוני 27, 2016

קשה לנשום לרווחה

עשור למלחמת לבנון השנייה, אני וגרושתי גרנו בחיפה עם שני כלבים בדירה קטנה. טילים עפים לכל מקום וברגע שיש אזעקה וכולם נכנסים למרחב מוגן אני רץ החוצה לרכב לרדוף אחרי אתרי הנפילות כדי לצלם אותם עבור סוכנות הידיעות רויטרס. אני זוכר את החשש הכי גדול שלי שאיזה טיל יפול הישר לבתי זיקוק או למיכלי האמוניה ואז אפשר להגיד ביי ביי לכולם בחיפה והקריות. אז אמנם המלחמה נגמרה מאז אבל האיום על חיפה והקריות נשאר, קוראים לו זיהום אויר.

אז תגידו לי שאין מה לעשות וככה זה כשחייבים תעשייה כבדה ומפעלים כדי שיהיה לתושבים פרנסה ושיוכלו להתקיים, שזה מחיר שצריך לשלם, שהמדינה דואגת לא לחשוף אותנו לסכנות מיותרות והמשרד להגנת הסביבה אכן פועל כשמו – מגן על הסביבה.

לא. לא השתכנעתי.

13438903_10154304078804819_8521524349250362401_n
מפרץ חיפה וזיהום האויר.  (צילום; טל שדה)

למה?

  1. כי ידוע שזיהום אויר פוגע בעיקר בילדים, בקשישים, חולי לב ונשים בהריון. איזה כיף שכל האוכלוסיות החלשות חוטפות יותר חזק מכולנו.
  2. כי זה מבאס שזו המורשת שאנחנו משאירים לילדנו. דור אחרי דור "תזיינו את כדור הארץ הכי חזק שאפשר ואל תחשבו על המחר, גם ככה זה יהיה בעיה של מישהו אחר אי שם בעתיד".
  3. כי יש בעלי הון שמחוברים איך שהוא לשלטון והם דואגים לרכז את כל הסחלה הזה באותו מקום כדי שיהיה להם נוח (בתי זיקוק קרובים לנמל שקרוב לפטרוכימים שקרובים לרכבת שקרובים ל….)
  4. כי לתקן את הנזקים של זה יעלה לכולנו מהכיס מליארדי שקלים ולא רק נזק לתושבי חיפה והקריות.
  5. כי לא רק אנחנו נדפקים חזק מהחרא שאנחנו נושמים אלא גם בעלי החיים, ואני לא מדבר על שריקי השרקן או על מיצי החתולה ברחוב, אני מדבר על מליוני בעלי חיים כמו דבורים, חרקים, דגים, זוחלים שאחראים על האיזון האקולוגי של הסביבה שלנו.
  6. כי מעל זה אל תשכחו שהחרא הזה באויר ויורד עם הגשם ונישא עם הרוח (לא, הוא ממש לא חלף עם הרוח) ואז זה מתפזר לכל עבר וגם מגיע לשדות ולגידולים שאנחנו אוכלים מעמק יזראל, עמק חפר, גליל תחתון ועליון וכ'ו.
  7. ודבר אחרון ואולי הכי חשוב – בבריאות לא משחקים. לכו תפגשו במחלקות אונקולוגיות אנשים שיגידו לכם שכל הכסף שחסכו ושמרו לא שווה כלום בשביל לנצח את המחלה ולקבל עוד שנה לחיים שלהם. תראו אנשים שמגייסים אלפי שקלים לתרופות רק כדי לחיות עוד יום.

NIMBY

אישתי אומרת שזיהום אוויר זה משהו שאנשים מאד רגישים לגביו. הם יצאו למאבק רק אם זה אצלם

CTB_0141
מפרץ חיפה מבט מהים, פעם לפני הרבה שנים הים היה נקי.

בחצר. זה נקרא מאבקי נימבי (not in my back yard) והכוונה היא למאבק ברשויות רק כשזה משפיע על הבריאות שלך. ותכל'ס אני מסכים איתה (ולא בגלל שהיא אישתי ואני אומר כן לכל דבר שהיא אומרת). זה באמת קטע שלנו להזיז את היד רק למשהו שמגיע לקצה האף. אבל אם נאמין לזה, איך מאות אלפי אנשים שחיים בסביבת חיפה לא הרימו כבר את הממשלה על טיל? נו, אז התאוריה הזו לא עובדת כנראה.

אולי אנשים פשוט כבר איבדו את האקטביסטיות שלהם וסומכים על חוד החנית של הפסיכים כמו גרינפיס שיעשו את העבודה על גבם בשביל כולם. אז לא, יש לי מבזק חדשות, זה לא עובד ככה. צריך מסה, צריך זעם, צריך זעקות של המון זועם. אז אולי לא לרוץ לרחוב על כל שטות של 2 שקל על קוטג' אבל כשזה קשור לבריאות שלנו? אני בעד לעשות בלאגן.

תראו את הוידיאו הזה כדי להבין קצת יותר לעומק:

בנתיים שמעתי על כמה פתרונות שאנשים יכולים לעשות כדי להפחית את רמת הזיהום אויר בתוך הבית שלכם כמו למשל החברה הזו, אבל אני שואל האם זה הפיתרון? שאנשים ישלמו מכיסם למערכות טיהור אויר בתוך הבית במקום שהמדינה מהתחלה תדאג לשמור לנו על האויר?

מה אתם עושים נגד זיהום אויר? מי ממכם חולה מזה? סובל מאסטמה קשה, הילדים שלו פיתחו אלרגיות? ספרו בתגובות, בואו נציף את המציאות ונבין איך זה פוגע בנו.


10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים כדי להיות שפויים — מרץ 26, 2016

10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים כדי להיות שפויים

השנה היא 2005, אני אז בזוגיות ללא ילדים עם מי שתהיה גרושתי לעתיד. יש לנו שני כלבים גדולים, זא'קו וטימטם. יצא לנו להכיר בחיפה שכנים אוהבי קמפינג שלהם יש שתי ילדות יחסית קטנות, אחת בת 5 והשנייה שנתיים. בזכותם למדתי על 10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים. ברקע יש גי'פ מונסטר מטורף עם גלגלי ענק ועגלה נגררת יותר גדולה ממנו עם מקום להעמיס עליו לצורך ההמחשה 4 טרקטורנים, מסגרת ברזל גבוהה על הנגררת עם ברזנטים שמתחלקים למחיצות וניתן להפוך אותם לחדרי שינה, גנרטור, שירותי שדה, מקלחת שדה, כל כלי העבודה כולל מסור חשמלי כמו בסרטי האימה, מזרונים, צידניות, מחצלות, מנגלים, ג'ריקנים של מים ובנזין….בקיצור, חולי קמפינג וכל האיבזור שאפשר לדמיין.

החלטנו להצטרף אליהם לקמפינג השנתי בחופשת הפסח ולנסוע לחוף לבנון בכנרת, אבל כמובן לחלק הדרומי שלו, זה בלי התשלום בכניסה ובלי החשמל, המים, הדשא והפינוקים. זה רק עם החצץ והעשבייה הגבוהה. שלושה לילות וארבעה ימים עברו עלינו סך הכל בנעימים ובזכות אותו ביקור מכונן בחוף לבנון עם זוג וילדים קטנים וכלבים למדנו על בשרנו מה הם 10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים. תקראו לזה קורס הכנה לקמפינג ילדים מצידי…

10426819_10152497443694450_3202413509210144765_n

1. ילדים זה עם.

אין לו המנון וגם לא דגל, אין לעם הזה נשיא או מלך אבל בהחלט זה עם. עם שיש לו חוקים ועם עונש 10500332_10152499942409450_9088702949209632888_nעל מי שעובר על החוקים. אי ידיעת החוק (10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים) אינה פוטרת את ההורה מעונשו. אי לכך ובהתאם לזאת, אחרי שבדקתם ברשימת "מה לא לשכוח" שהיא כמובן רשימה כתובה ולא סתם בראש שלכם שכוללת את הבשר, הגחלים, המדליק פחמים, המים ושאר הדברים, אסור, אבל ממש אסור לשכוח להביא משהו שהילד יגלה בשטח שלא הבאתם לו ואז יחריב לכם את כל היום בגלל זה. אם זה דובי, או שמיכי, או המוצץ שהוא הכי אוהב, אפילו לחשוב קדימה ולהביא לו את הכרית מהמיטה או השמיכה עם הריח שלו. מקסימום אחרי זה תכבסו כשתחזרו. אבל תחשבו טוב טוב מה עלול להיות המוקש שאמנם נשאר בבית אבל כשיתגלה שהוא לא ליד הילד/ה המתוק/ה שלכם הם יהפכו לגירסה לא נעימה של פרדי קרוגר גמדי.

2. עזרה ראשונה

35866_403897325403_7194511_n

עזרה ראשונה, עזרה ראשונה. בקמפינג אתם לרוב לא נגישים למרפאות וקופות חולים. ילדים+שטח+חופש+אנרגיה=פציעות, חבלות ושריטות שורפות. כדי לא לעבור על 10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים דאגו להביא איתכם ערכת עזרה ראשונה שכוללת את כל מה שצריך אם זה תחבושות, פלסטרים עם דמויות מצוירות, אקמולים ומורידי חום, יוד, ולא פחות חשוב, בקבוקון קטן עם מיץ מתוק שלעת הצורך נשלף ונאמר לילדים שזה תרופה מיוחדת לפציעה הדמיונית שיש להם, אפקט פלסבו עובד נהדר על ילדים רק אם יכולת המשחק שלכם מספיק טובה. אם אתם לא יודעים לבלף אל תנסו, תחושת הבגידה תביא את הילד להיות הענק הירוק הזועם שיהפוך את פרדי קרוגר הגמדי מסעיף 1 לפראייר לידו…

3. אבא מצ'עמם לי.

כן כן, מפלצת השיעמום תבוא ותאכל לכם את הראש. נכון, עבורכם זה חופש ונופש, זה ים, זה יער, זה שקט אינסופי, זה חיבור לטבע, זה זמן עם משפחה וחברים. אבל עם הילדים לא רואה את זה כך, זה לא10491269_10152499835334450_6190266612793713057_n מעניין לו את התחת. ברשימת 10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים במספר שלוש הוא רוצה תעסוקה מבצעית ונמאס לו מכדור. אז הכינו מבעוד מועד מספר משחקי חברה כמו משחק החבילה, תדאגו לעזרים כמו חבל דלגית, לוח דמקה, דלי לאיסוף אבני מאובנים של דינוזאורים (כן כן, התירוץ הזה עובד עד גיל מסויים), לילדים סקרנים אפשר להביא מגדיר פרחים/ציפורים/עצים ולשלוח אותם לחפש את הנ"ל בסביבה הקרובה (לא לבד, אתם גם רוצים שהם יחזרו איתכם הביתה). המלצה שלי? עם כל הפיתוי שיש, משחקי טבלט, פלאפון ושאר אלקרוניקה תשמרו באוטו ועדיף בבית, אתם בקמפינג ואחת המטרות החשובות זה לפתח את החיבור לטבע והכישורים החברתיים של הילדים. גם אתם תשדלו לא לגעת בטלפון מול העיניים שלהם למעט מקרים חשובים.

4. סטיקלייט קטן.

אתם לא מבינים כמה הדבר הזה יכול לעזור. באמת. מנסיון. הפטנט הזה נכנס הישר למקום הרביעי ב10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים בצורה פשוטה אך גאונית: לוקחים חוט ועושים ממנו שרשרת קטנה או צמיד, עליו קושרים סטיקלייט קטן (יש למצוא כזה בכל חנויות המטייל וריקושט וכ'ו) ומצמידים אחרי השקיעה על הילד או הכלב. לא דווקא בסדר הזה. במקרה שאתם רואים את הסטיק לייט מתחיל להתרחק….זה הזמן לצעוק את שם הילד (או לקלל את הכלב) ולרדוף אחריו.

5. מגבונים לחים והרבה.

אתם לא יודעים כמה מגבונים לחים זו המצאת המאה! עזבו אתכם מחשמל וטלפון – מגבונים לחים.
אל תשאירו אותם באוטו כי הם יהיו רק מגבונים בלי החלק של הלחים ואם בטעות התייבשה לכם חבילה, טיפ פשוט: להרטיב את המגבונים דרך הפתח בכמה טיפות מים ולשקשק היטב, אחרי שתי דקות הכל נספג ושוב נהיה לח ונעים. אתם עוד תודו לי שהכנסתי את זה ל-10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים.

10414393_10152499831949450_6805698406002588244_n

6. סביבת מים.

10341610_10152497349954450_1520639228971649994_n

אם אתם עושים קמפינג באזור של הכינרת, ים תיכון, אילת וכ'ו ובא לכם גם לשלב פעילות מים עם הילדים קודם כל לזכור על כללי הבטיחות. לא סתם יש סעיף בטיחות ב-10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים!! ילדים שלא שוחים אז רק עם מצופים, לא להשאיר אותם לבד במים גם לא למאית שנייה ולוודא שיש מספיק קרם הגנה על הגוף למניעת כוויות.
אחרי שדיברתי כמו דודה פולניה אז גם תחשבו מה יעשה להם כיף במים.
יש לכם גלשן?
סירה מתנפחת עם משוטים?
אופנוע ים?
לא?
לא נורא, גם חתיכת קלקר תעבוד, גם אבוב פשוט ישמח לבב ילדון, אפילו תנסו לדוג איתם, כל דבר יכול להפוך לחוויה נהדרת רק אם באמת נהנים מכל הלב.

7. מספר 1 ומספר 2.

10402454_10152499834834450_6021089911136090615_n

שימו לב שילדים קשה להתרגל לעשות צרכים (או בשפה היותר ברורה פיפי וקקה) מחוץ לחדר שירותים מוגן וסטרילי.
בפעמים הראשונות היו סבלניים איתם גם אם הם גוררים אותכם קילומטר וחצי הרחק מעיני אנשים זרים, אפשרו להם לבחור לבד את המיקום שלהם, הציעו להם כיסוי באמצעות מגבת חוף גדולה לתחושת הביטחון ואל תשכחו את סעיף 5. (מגבונים מגבונים ומגבונים).
למי שרוצה לקחת את 10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים ולשדרג, יש פטנט נחמד של מסגרת אסלה שמתחתיה נקשרת שקית מיוחדת לצרכים, אם אתם אנשי קמפינג בנוהל שווה לחשוב על רכישה כזו.

8. שינה טובה.

קצת קשה להבטיח זאת בתנאי קמפינג וזה גם תלוי במזג האויר. דאגו להביא לאוהל הילדים לפחות שני מזרונים לכל אחד (על אדמה לא רכה מרגישים כל אבן ואבן במזרון שטח סטנדרטי), שק שינה, כרית נוחה ובנוסף גם שמיכת פוך. פנס עם בטריות נוספות זה גם מצרך חובה ותיקחו בחשבון שילדים אוהבים לשחק עם הפנס באוהל בלילה ובסוף נשארים בלי בטריות. תביאו מספר ספרים מעניינים לילדים כדי לקרוא להם לפני השינה ובכלל, תנהלו את טקס השינה הרגיל שלכם בבית גם בקמפינג, זה יעזור להם להיכנס לשינה יותר טובה. במידה ואתם ישנים עם הילדים באותו אוהל גדול הקפידו למקם אותם בקצה הרחוק של הכניסה לאוהל כדי שתוכלו להיות חופשיים לצאת ולחזור למדורה עם המבוגרים מבלי להעיר אותם. אהה…ולמרוח טוב טוב עם דוחה יתושים.

9. תיעוד וצילום.10458843_10152499946069450_216771119810823622_n

אולי זה לא נשמע לכם כמו אחד מ-10 כללי ברזל
ביציאה לקמפינג עם הילדים אבל בהחלט כן!
ילדים יזכרו עוד שנים רבות טיול חוויתי כמו קמפינג
וינצרו את הזיכרונות האלה בליבם.
תהיו הורים טובים ותשקיעו בצילום של כל מיני
רגעים קטנים שלהם בצורה ספונטנית מבלי לבקש
מהם לחייך למצלמה ולעמוד יפה.
בעתיד הרחוק זה יוכל לשמש אתכם בכל מיני ארועים של בר מצווה, חתונה, ימי הולדת וכ'ו.
למשיקיעים שבינכם מומלץ להביא מוט סלפי או חצובה כדי שכל המשפחה תהיה בתמונה.

 

10. נקיון.

טוב, אז הסעיף הזה לא סתם נבחר להיות האחרון ב-10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים.
אין הרבה מה להוסיף עליו אבל בכל זאת, לא רק למען אתר הקמפינג שאתם תרצו לחזור אליו בעוד שנה, לא רק בגלל המבקרים האחרים שבאים אליו אחריכם, לא רק בגלל שאין לנו ארץ אחרת, בעיקר כדי לחנך את הילדים שלנו והדור הבא להיות יותר מנומסים מאיתנו, לשמור על הקיימות והסביבה ולהבין ששום פסולת לא נשארת פזורה בטבע! אוספים את כל הלכלוך שנשאר מאחורינו ואפילו אם מוצאים איזו פחית שלא שייכת לנו גם אותה אפשר על הדרך לפנות – היפכו את אתגר נקיון המחנה שלכם לפעילות כיף והציעו פרס למשתתפים בסיום, גלידה טעימה בדרך הביתה או כל רעיון אחר.

ואם אחרי כל זה יש לכם עוד כוח לילדים כאשר תחזרו מהקמפינג – אז אתם הורים מדהימים ללא ספק ומגיע לכם פרס. כדאי לבקש מהסבא והסבתא לעזור לכם קצת בערב החזרה הביתה כדי לאגור כוחות ולשבת בכיף על בירה במרפסת ולצחוק על כל מה שקרה בקמפינג ובמיוחד מה לא קרה בזכות שקראתם את הפוסט החשוב של המאה העשרים ואחת – "10 כללי ברזל ביציאה לקמפינג עם הילדים כדי להיות שפויים".

אתם מוזמנים לכתוב עוד עצות ורעיונות אלי בתגובות בחפץ לב.
שלכם – המטייל המתמיד.

10368207_10152497446369450_4985081504836633689_n

ניילון נצמד

הורים! בלי היסטריה, יש ניילון נצמד.

גרושה בלי בושה

הבלוג שמתאר את עלילות הגרושה ללא הבושה

תחתית החבית

בלוג על אבהות, גידול ילדי(ם), זוגיות ו...ספרים

I-Dad

בלוג של אבא לכל המשפחה

אחת + 2

אמא עם הסדרי נשימה

____________ DaddyBipolar

הבלוג לחיים, הורות וזוגיות עם בעיות נפשיות

Relocationotes

Relocationotes Blog by Hagar Sides

הורים עסוקים

הצדעה להורים עצמאיים